זה שקניתי בבהלה אחרי אחת הנפילות הראשונות שלך, כשניסיתי למלא את הבית במשטחים נגד החלקה. קיבלתי את הרעיון מההידרותרפיסטית. אבל טעיתי בסוג הדשא, רק אחרי זה הבנתי. קניתי דשא גבוה מדי, במקום את הדשא השטוח. אף אחד במשתלה לא הסביר לי. הוא עלה מלא כסף, אבל לא היה אכפת לי. גם לא שהסריח מגומי, ומי בכלל שם דשא סינטטי באמצע דירת מגורים. לא הייתה לי אז חניה ליד הבית, זה היה לפני שנתנו לי שלט לחניה שלנו. ואני זוכרת שאחרי עוד החלקה שלך, ששבר לי את הלב, בליל גשם מטורף, רצתי וסחבתי מהאוטו את הדשא. הילדים עוד לא ישנו, אז ממש רצתי. ובכיתי תוך כדי. והיה לי כבד בטירוף, וסחבתי אותו במדרגות שתי קומות, ולא היה אכפת לי. למענך. הייתי חייבת להביא אותו למענך.
עכשיו הוצאתי אותו החוצה. כואב לי לראות אותו. חסר שימוש. כואב לי לדמיין אותך עליו. אולי אם אסתיר ואפנה את הדברים שלך, התמונות שלך בכל פינה, חיה. קצת ירגעו, קצת יפסיקו לתקוף אותי בכל שניה. קשה לי להיות בבית, יפה שלי. וזה רק היום השני. היום אני שותה פחות, רק בריזר. רק קצת להקהות את החושים.
דם ניגר לי מהלב, ואני לא רוצה לעצור אותו.
