כשהוא קשוח איתי אני מרגישה אהובה ובטוחה. עבורי המשוואה היא עד כדי כך פשוטה.
אם צריך לנתח את זה, אולי זה קשור לילדות ואולי לא.
בגיל 12 התחלתי לעמוד על דעתי, ואמא שלי קבעה שעקב כך אני "ילדה רעה". במקום להכנע בשקט, התחלתי לנסות לחפש היגיון. לנהל משא ומתן. זה כשל לחלוטין. אבא מתפקד לא היה לי, ואיתה התחלתי לריב כל כך הרבה, שלא יכולתי לשאת להיות בבית. אז ביליתי את רוב זמני בחוץ- בשוטטות, בשינה אצל מכרים, על חוף הים, על ספסלים, או בחדרי מדרגות. לקראת הסוף לא הייתי חוזרת הביתה ימים ושבועות. ואמא שלי? ניסתה להציב גבולות, אבל לא הצליחה. אז היא הסתפקה בלהגיד: "תדעי לך שזה בניגוד לדעתי", או "זה לא בית מלון כאן" (צודקת, אז עדיף שלא אחזור בכלל). אבל נותרתי בתחושה שויתרו עלי, שאני לבד בעולם. שלאף אחד לא היה הכוח או הרצון להלחם עלי. ולכן נדמה לי שבאיזשהו מקום נותרתי תקועה בגיל ההתבגרות, מקווה שמישהו ימנע ממסלול חיי להדרדר לתהום ידועה מראש. שמישהו לא יוותר לי ועלי.
כבר הרבה זמן שהגוף שלי מתפרק. אני בכושר גרוע ביותר ובתת תזונה. ועכשיו אדוני הורה לי להתעמל בכל יום. חיכיתי להוראה הזאת. קיוויתי לה. זה לא אומר שלא אנסה להתחמק, אבל התחושה היא של "קליק" בנפש- הנה, דדי שלי לא מוותר עלי.
אולי בכל זאת אני יכולה להיות ילדה טובה?