לא יודעת. לפעמים נדמה לי שכן, ואז אני חושבת שאולי אני פשוט מתגעגעת לגבר שיאהב אותי ויטפל בי. ובשביל זה לא צריך את כל הבדס"מ. או שכן? כבר לא יודעת כלום.
הזמן עובר, ואני בונה את עצמי- לבד. הכל לבד, ולגמרי לבד. שכחתי כבר איך עושים דברים ביחד.
העצמאות יקרה לי. הגשמה עצמית יקרה לי. לראשונה בהרבה זמן, אני ממוקדת. לפחות הרבה יותר ממוקדת משהייתי שנים. הלימודים פתחו לי צוהר, ותקווה. תקווה שהתחום היחיד בו יש לי כישרון כלשהו, יביא לפריצת דרך. להתעלות.
מה אני רוצה? אני רוצה הערכה. אני רוצה שיקראו עבודות שלי ויגידו- כן, היא טובה. היא יודעת את העבודה שלה.
היום ביררתי לגבי תעודת תרגום. כנראה שאני הולכת להשתלב גם בזה. רק עניין כלכלי. אני זקוקה לתשתית. חסר לי ידע בסיסי בתחומים חשובים רבים. אבל אולי עוד לא מאוחר מדי ללמוד.
אולי סוף סוף אצליח לקבל דריסת רגל בעולם שעד כה ראיתי רק מרחוק.
וזוגיות? לא יודעת. בחיי שלא יודעת. חשבתי שאולי, כשהזמן יבשיל, פשוט אלך על משרד שידוכים. אגיד שאני מחפשת להתחתן. כן, בשביל הילדים. הרי אין שום סיבה אחרת. זוגיות היא רק הבונוס הנלווה.
או שלא?
לא יודעת. בחיי שלא. איך אפשר לקשור את חייך בצורה טוטאלית כזאת עם מישהו, כשזה יכול להתפרק? כשבדרך כלל זה מתפרק? הנפש שלי היא שפן ניסויים?
אני לא מבינה את זה. באמת שלא. אם זה אמיתי, וזה חייב להיות אמיתי כדי להיות שווה משהו, זה סיכון של החיים, באיזשהו מובן. או שאולי רק אצלי, כי אני טוטאלית כזאת. ולא, הערת אגב, אני לא מדברת כאן על יחסים בדס"מים דווקא, אלא על זוגיות בלבד. אין לי שום יכולת לעשות חצאי דברים. מן הפרעת קשב שכזאת. אין פיצול קשב. אין פיצול תשומת לב. אין פיצול התמסרות, או נתינה, או מה שלא יהיה המושג הונילי שאני מתכוונת אליו. או שאני שם או שאני לא. ולהיות שם זה מסוכן. ובשביל מה בעצם? הסיכונים כל כך גדולים. ואם זה נגמר, אם זה יכול להגמר ברגע, זו לא אשליה בעצם? שלא כמו חברויות, שעקרונית אמורות להמשך כל החיים, אם הן אמיתיות, זוגיות בה רגע אחד אתה כורת ברית עם אדם, וברגע שני אתה כבר בכלל לא בקשר איתו, אולי שונא אותו או מגנה אותו, זה מוזר. זה נראה לי כאפילו גורם נזק לנפש.
אני יודעת שיש לי המון תפיסות מוזרות, ויש הרבה דברים שאני לא תופסת בכלל. לא ויתרתי על זוגיות, אבל בואו נגיד ששיניתי השקפה... קודם כל אני, לפני הכל. כי אני זה כל מה שיש לי.
ואם אי פעם אפגוש מישהו שאוכל להיות איתו בלי לפגוע בעצמי או למחוק חלקים בעצמי- איזה יופי.
אבל כמובן, שהכל רק מילים ורעיונות יפים. אני זקוקה לזוגיות כמו למים, ובקרוב מאוד הצורך הזה פשוט יתפוצץ. אני יודעת. אני אתאהב במישהו, ואשליך את כל יהבי עליו, ואז מה? ואז מה?
אין לי שמץ של מושג. אבל אלו החיים, ונדמה לי שאני חיה, כפי שלא חייתי כבר הרבה זמן.
האמנם יש אור בקצה המנהרה?
לפני 15 שנים. 11 בנובמבר 2009 בשעה 19:05
