סופרפוזיציה

עזבתי את "אופק".

זה נבע מהרגשה פנימית שדי. יש לי מספיק קשיים בחיים, ואין סיבה שאוסיף סתם סיבות להתרגזות.

הייתי אמורה לנסוע לשישי- שבת הקרוב, לטבריה. זה היה אמור להיות סיפור שלם. הם הרי מחייבים לנסוע לסופ"ש אחד בסמסטר, של שטיפת מוח מרוכזת. דווקא לא היה לי אכפת לנסוע. סעודות שבת, בית מלון וכו'. תכננתי לעזוב במפגש שאחרי הסופ"ש, שלא יצא כאילו נשארתי רק כדי להנות מהסופ"ש, ואז לברוח. הרגשתי סוג של לא בסדר בזה. אני הרי יודעת מה הם רוצים. הם רוצים לנטוע בי את הסוס הטרוייאני של החזרה בתשובה. ואני הרי רואה דרך כל הדמגוגיות שלהם. אז זה לא בסדר לצאת לסופ"ש רק כדי לנצל. התקשרתי לאחראית, והסברתי לה שאני עומדת לעזוב במפגש הבא. שאלתי אם הם רוצים שאצא לסופ"ש, או מעדיפים שכבר אווותר. היא אמרה, במילים מתחמקות קצת, שאין טעם שאגיע.
טוב, בסדר. זה היה לי די ברור, ועכשיו אני מרגישה לפחות יותר טוב עם עצמי ומול היושב במרומים (שבקיומו אני מאמינה, אבל לא בהכרח משייכת אותו לדת כלשהי). לא רציתי לגנוב, לא רציתי לגזול, ומרגישה שיצאתי בסדר איתם.

קצת חבל על הסופ"ש, אבל חבל יותר על מצפוני ונשמתי. כדאי מאוד לשמור אותם טהורים. הם כל מה שיש לנו, בעולם הזה, ואולי גם בכמה גלגולים הבאים/ לנצח נצחים.