אמרו לי שזה ב-16. אז לא יכולתי לבוא. הייתי בעבודה.
אחר כך שמעתי ב21:30 שזה עדיין קורה. ולא רציתי לבוא.
זה היה בבית של מישהו. לא מכירה אותו טוב. לא מכירה את רוב האנשים האלו טוב. לא מרגיש לי נוח. לא כך אני רוצה לזכור אותה. וכמו שהיא לא הייתה הולכת בשביל מס שפתיים, גם אני לא.
יבוא יום והרבה דברים יפרצו החוצה. לא רק בקשר אליה. כשהתקופה האיומה הזאת תסתיים. והיא תסתיים.
אבל כרגע יש פה יצור חי, שזקוק לי. ואני איתו, איתה.
מאוד מוזר שבן אדם הולך ככה. אבל אחרי היום, אני חושבת שזה ממש היה מכתוב אצלה. היא לא נועדה לעבור את גיל 40. משהו שם לא הסתדר לה. אני יודעת שזה ממש נשמע נורא, אבל אני חושבת שהיא רצתה למות צעירה ויפה. היא לא רצתה להזדקן.
חשבתי היום שיש משהו כמעט מיסטי, נאצל, בלהיות קרוב לאדם שעומד למות, בלי שלו, או לך, יש מושג. אפילו שכולנו נמות מתישהו. אולי אפילו אני, בלי התראה. למרות שאני שונאת לחשוב על דברים נוראים כאלו. אני כן רוצה להזדקן. כן רוצה לגדול. כן חושבת שהחיים שלי היו ברובם מספיק מחורבנים עד כה, שמגיע לי פיצוי. אבל לכו תדעו מה חושב זה שלמעלה?
מאוד מוזר לי שהיא מתה, אבל אני חושבת שזה היה מכתוב. בכל זאת, קצת מוזר. את מדברת עם מישהי על דברים יומיומיים, יוצאת איתה, רבה איתה, ופתאום היא נעלמת לך בדרך מיסטית שכזאת. החיים נראים נורא מציאותיים, אבל העל- טבעי מסתובב ביננו. אין ספק.
אבל לא מרגיש לי שהיא מתה. רק שהיא לא כאן. ואני לא ממש עצובה בשבילה. קצת מבואסת, אני מניחה. היו עוד דברים נחמדים שהיא יכלה לעשות, אבל בסופו של דבר, זה מרגיש נכון. איזה נורא להגיד, הא? מרגיש מכתוב, זה מה שזה מרגיש.
יותר צר לי על אלו שמאחור. על המשפחה השבורה, על זטרס המסכן, ועל אלו שהיו צמודים אליה כל כך.
נכון שהיא הייתה החברה היחידה שלי, האמיתית שלי, תקופה ארוכה, אבל עלי לא צר לי. אני לא יכולה להרשות לעצמי רחמים עצמיים, אפילו לא לרגע. לא בקשר אליה ולא בכלל.
כי אם לרגע אחד אני אשקע למקומות האלו, של יאוש ורחמים עצמיים, אני פשוט אתמוטט, ולא יודעת איך ומתי אקום.
לפני 14 שנים. 2 בינואר 2010 בשעה 20:02
