חלמתי שאני בהרמון של מישהו ששולט בנו טוטאלית. לא בדיוק בדס"מית, אלא יותר בדרך ממש פושעת. מי שלא נכנעת לא והופכת לסמרטוט רגשי שלו, הוא פוצע אותה פיזית. כדורים ברגליים, שבירת איברים, הטלת מום... נחטפתי להרמון הזה, כמו כל מי שנמצאת שם. יש שם גם מין מאדאם זקנה, שמשמשת כשומרת. היא לא אחת משפחותיו, ולא הייתה אף פעם. אי אפשר לברוח משם. אי אפשר לצאת בלי רשות, ומי שמנסה לברוח (לרוב תוך ניצול יציאה ברשות), ישר תופסים אותה, והיא מקבלת עונש זוועתי. הטלת מום.
יש מישהי שאצלו כבר הרבה זמן, והיא סוג של פסיכופטית. לא רואה ולא יודעת בכלל מה קורה איתה, חוץ ממנו. סמרטוט רגשי שלו לגמרי. נראה שהוא אוהב אותה, ולא מעניש אותה כבר בכלל. אני קצת מקנאת בה/בקשר שיש להם, אבל גם מבועתת ממצבה.
כל מי שיש שם נראית על פני השטח מאוד נאמנה. רק עם החדשות אפשר קצת לדבר על בריחה, אבל כולן מאוד מפוחדות, ולא מאמינות שזה אפשרי.
אני פוגשת גבר- ידיד/ חבר פונטציאלי. הוא לא מבין מה קורה איתי ולמה אני מתנהגת כל כך מוזר...
משלב מסויים אני כל הזמן מנסה להשביע את רצון המלך בהרמון, ואפילו נהנית מזה. הוא כל הזמן בוחן אותי, ואני אוהבת לראות שהוא מרוצה. אבל בתוכי, אני עדיין רוצה לברוח. לא באמת רוצה להיות במצב הפסיכופטי הזה. ואני גם כועסת בתוכי על זה שאני בשבי, רחוקה מהמשפחה (שדואגת ולא יודעת מה אירע בגורלי), ולא מגשימה את עצמי, רק מתבזבזת במקום ההוא... בשלב מסויים המשטרה מגיעה, כי הם שמעו שיש שם דברים לא חוקיים/ לא בהסכמה, אבל אנחנו משכנעות את השוטר שהכל בהסכמה, והוא הולך.
אני גם מלווה את המלך לפגישה עם עורך דין שתובע אותו ומגיש לו כתבי אישום...
בסוף החלום הכל נגמר. המלך מת או שנלקח למאסר, גברים נורמליים משחררים אותנו. אני שואלת שוב ושוב אם זה באמת נכון, אם לא "עובדים" עלינו, אני חוששת שזה טריק של המלך לבדיקת הנאמנות שלנו. הפסיכופטית שאיתו כבר שנים לא מסוגלת להפנים מה קרה. היא נשארת במיטה שלה, מתכוונת להשאר שם, לא מוכנה להכיר במציאות. אנחנו מנסות לשכנע אותה לצאת לאור השמש, אומרות שנעזור לה להתמודד עם המציאות החדשה, מסבירות לה שהכל נגמר... היא לא מוכנה.
ככה החלום נגמר. והתעוררתי, כפי שהתעוררתי בשלבים שונים של הלילה, מכוסה בזיעה קרה מהפחד ומהמצוקה, ועם כוס רטוב לגמרי. זה, כמובן, הפרדוקס של הצד הנשלט.
דומה שככל שאני מתרחקת מבדס"מ במציאות, לא מעוניינת בו עוד באותן הרמות (או בכלל, לעת זו), מפתחת ומגשימה את עצמי, מתרכזת בעצמי ובחלומותיי האגואיסטיים, כך הפנטזיות והחלומות שלי נעשים יותר קיצוניים. אבל בעצם, זו חזרה למצב אפס- זה בדיוק המצב בו הייתי לפני שבכלל נכנסתי לתחום. כי ככל שתוחמים קו עבה יותר במציאות, כך ניתן להתפרע יותר בפנטזייה.
לפני 14 שנים. 3 במרץ 2010 בשעה 5:45
