שאני אוהבת אנשים שהם עמוק בתוך הקטע (של בדס"מ, אלא מה?)). יש בזה משהו יפה ואסתטי בעיני. מין טוהר. לא יודעת, קשה לי להסביר. אני אוהבת את זה ונמשכת לזה, גם אם לפעמים זה מתנגש לי באינטראקציה איתם, כי אני לא עמוק בתוך הקטע. לא באותה צורה. כאילו, עבורי זה כבר לא "בדס"מ ואין בלתו", וביחסים עם אנשים אני קודם כל מסתכלת על האנושי ואחר כך על הבדס"מי, אבל יש בי געגוע לתקופה בה הייתי נוהגת להיפך.
געגוע להעריץ, להתלהב, מאנשים שבקטע ומהקטע עצמו.
זה ככה, מאוד מוסיף בחיים.
העניין הוא, שאותם אנשים מתייגים אחרים כ "נשלטים" ו "שולטים", ומצפים מהם רק להתנהגויות מסויימות, ואני כבר לא מתאימה לשבלונה (לא שאי פעם התאמתי באופן מושלם). קשה לי להתאים לשבלונה שאני לא חשה שלמה איתה, כשדברים אחרים צצים לי. ואז הם מאוכזבים:) אולי אם היו זוכרים שאנשים הם לא רק תפקידים, ושהתפקיד בא אחרי האדם, הם היו פחות מאוכזבים. מצד שני, אולי גם הם נמשכים לראיה הדיכוטומית הזאת, מאותן סיבות כמוני.
לפני 14 שנים. 20 באפריל 2010 בשעה 14:32
