סופרפוזיציה

היום היה יום די עוצמתי בפרוייקט מיכא"ל. אחד הדברים ששמתי לב אליו הוא שכל אחד בקבוצה שלנו, ללא יוצא מן הכלל, חושב שהוא הכי מסכן. "אף אחד לא יודע מה עברתי"- זה משפט ששמעתי מכמה וכמה אנשים היום. כמובן שאני, באופן אישי, חושבת שא נ י הכי מסכנה:)

אבל מה שהבנתי הוא שזה לא באמת משנה מי ינצח בתחרות המסכנות שלנו. יכול להיות, באמת, שיש אנשים שצריכים להתמודד עם יותר קשיים ומגבלות מאחרים, או שעברו טראומות יותר גדולות.

מה שחשוב הוא מה שאני עושה עם המסכנות שלי. החיים קצרים, ולמרות כל מה שנכתב ונאמר בנושא, עדיין אין הוכחות חד משמעיות לחיים אחרי המוות. יכול להיות, עד כמה שזה מפחיד, שזה כל מה שיש לנו. מה שקיבלנו כאן ועכשיו, בחיים האלו. מה אני עושה עם זה? מתבכיינת ומספרת לעולם כמה אני מסכנה וכמה קשה לי? זה מפתה. זה כיף, לעיתים קרובות. כמו שאמרו בקבוצה היום- זה גם ממכר. כיף לי לקבל סימפתיה והבנה מהסביבה, לפעמים זה אפילו מרגיש כמו אהבה. אבל זה לא אמיתי. ובסופו של דבר זו אני מול עצמי- מה אני עושה עם מה שקיבלתי בהנחה שאלוהים התכוון לזה כשאמר ש"אין החלפות", שזה מה יש וזה לא לדיון?


לקבל את המוגבלויות, לקחת את הדברים הטובים, ולעשות עם זה את הדבר הכי טוב שאפשר. זה מה יש ועם זה ננצח, עם דגש על לנצח.

אמרתי היום בקבוצה שמה שחסר לי יתר מכל הוא אומץ. אומץ להצליח בגדול. אומץ להרגיש מוצלחת ומוכשרת באמת, בתחום כלשהו. אומץ לעזוב את המסכנות כדרך חיים ולאמץ אל חיקי את הפריחה, האושר, האמונה, תחושת השווי העצמי.

אני לא יודעת אם יש מישהו שמבין את זה כאן, אבל יש לי תחושה שיש, ולא אחד או שניים. כי לא חשוב כמה מוצלחים אנחנו אולי נראים לסביבה, לכל אחד מאיתנו יש את החבילה שלו, ומה שאנחנו מרגישים עמוק בפנים פשוט קובע איך נתנהל בחיינו ועד כמה נמצה אותם. 5-10% מהפונטיצאל לאושר ולמימוש עצמי? או 100%.