זהו. סיימנו את הקשר. מיוזמתי. בכיתי הרבה, התמודדתי עם דברים משפילים, אבל לפחות עכשיו- אני מכבדת את עצמי יותר.
אני יודעת שהסיבה העיקרית לכך שהוא לא רוצה אותי, היא סיבה שאין דבר שאני יכולה לעשות בקשר אליה.
וכל השאר... זה בעיקר שמסיבה זו או אחרת הוא פשוט לא רוצה. אני לא עושה לו את זה. אני מבינה את זה. יש גברים שלא עושים לי את זה. אבל אני פשוט לא מבינה איך אפשר לשכב עם מישהו, ולהנות איתו, במשך תקופה לא קצרה, מבלי לרצות בסופו של דבר את כל החבילה. זה לא נראה לי נורמלי שזה לא יקרה. אבל אולי זה בגלל שאני אישה, ולנו אין כל כך את היכולת של להפריד נפש מגוף. הוא שאל למה לא נוכל להשאר ידידים. איך אפשר, שאלתי אותו, כשאני תמיד ארצה יותר?
חוק מספר אחת, זה תמיד עובד, אם רק מקשיבים בזמן: אף פעם אל תשימי מישהו בראש סדר העדיפויות שלך, כשאת עבורו רק עוד אופציה.
אז בכיתי, והוא היה מבועס תחת, ושנינו היינו עצובים, וחלקנו את הרגעים האחרונים של הקרבה הנפשית בינינו.
ועכשיו- זה נגמר. אני אהיה עצובה כמה ימים הרבה, וכמה שבועות פחות, ואז זה יהיה מאחורי. כמו כל אחד אחר שפעם הייתי קרובה אליו. כל אחד נראה לי תמיד כל כך מיוחד, וכשזה נגמר זה סוף העולם, ואז הוא חוזר להיות ממש כמו כל אחד אחר.
שלום לך.
לפני 12 שנים. 12 באוגוסט 2011 בשעה 0:14
