בעדינות בעדינות הוא זחל לה מתחת ללב. בעדינות בעדינות הוא השתלט עליה. נכנס לה מתחת לעור. בעדינות בעדינות הוא גנב את ליבה.
היא לא התכוונה. בהחלט שלא התכוונה. אבל כנראה שמשהו בה בכל זאת רצה להתמסר לו. כלומר, זה לא שלא הרגישה את הסימנים. ראתה את הנורות מהבהבות. אמנם בקושי, אמנם בשקט, אבל בכל זאת.
היא ידעה שזה לא נכון. ידעה שזה הדבר הכי לא מתאים בעולם. אבל היה בה ריק, ומנגד- היה אותו. וכבר שנים ש... נו. שהוא רואה אותה והיא רואה אותו.
אבל היא יודעת, היא יודעת שזה הכי לא מתאים בעולם. והאמת היא שזה לא באמת קרה. רק בחלומות שאינה מעיזה לחלום. בלילות של שינה עמוקה. אולי במחשבה חולפת פה ושם. חיוך. התחצפות.
לא אחת כמוה תתמסר לאחד כזה. לא עכשיו. לא כאן.
לאט לאט הוא גונב את ליבה, אבל זו לא באמת גניבה אם היא נותנת לו. או שהיא לא נותנת לו? האמת היא, עצוב לומר, שהיא כל כך משתוקקת שמישהו ירצה לגנוב כבר. כמו הייתה נסיכה יפיפיה ומושלמת. היא מפנטזת שהוא רואה את מי שהיא באמת, לפחות מי שהייתה רוצה להיות. כי היא רוצה להיות טהורה עבורו.
היא תגיד לו לא. היא תאמין פני בתולה תמימה. אבל מתחת היא תשדר לו את הרמז שזה לא חטא לגנוב. שמותר לנסות. בבקשה תנסה.
ריקוד השליטה. ריקוד האירוטיקה. מי משתלט ומי מתמסר? מי התחיל?
ולמה יש דברים שרק אם הם באים בכוח, אפשר לומר להם כן.
לפני 13 שנים. 8 באוגוסט 2011 בשעה 17:40