סופרפוזיציה

או שמא היה זה שלשום, מחקתי פוסטים נבחרים בבלוג שלי, וגם את כל הכרטיס האישי שלי. לא יודעת למה. אני מניחה שמכעס. סוג של רציתי למחוק את עצמי.

ולמרות שברוך השם, אני מרגישה טוב יותר עכשיו, עדיין לא החזרתי את הפירוט בכרטיס. למה? לא יודעת. אולי אני כבר לא כל כך בטוחה בכל מה שהיה כתוב שם, או לא רוצה להיות בטוחה. אולי אני רוצה לתת לעצמי להתהוות מתוך עצמי, ולא מתוך הגדרות שקבעתי מראש. אולי אני רוצה להפתיע.


וקניתי יומן, ועט מיוחד לכתוב בו. יומן אישי, כי הבלוג הוא עבורי ועבורכם, אבל היומן האישי הוא עבורי בלבד. יש לי כמה דברים לנסות להבין ביני לביני, ולא כאן הוא המקום. לא הכל אני יכולה, רוצה, או נכון בכלל, לומר על גבי האינטרנט, מול עשרות (ולעיתים מאות) עיניים בוחנות. חלקן אוהדות, חלקן חטטניות, חלקן עויינות. אני מוקירה את תשומת הלב וזקוקה לה, אבל יש דברים שרק בצנעה יכולים להעז ולצאת החוצה באמת, ואני זקוקה לדעת את מה שמישהי בתוכי זועקת כבר כמה ימים ויותר. אני זקוקה להבין מה בדיוק קרה כאן, ומה קורה בתוכי, בכלל. זקוקה לפענח מעט את המפה הזאת, הקרוייה "נפשי".


זו ההתעוררות השניה שלי. הראשונה הייתה כשהתחלתי להוריד את מינון הכדורים וחזרתי לעולם הרגש. השניה הייתה כשחזרתי לעולם השפחתיות, והעוצמות הרגשיות המתלוות לה.
הכל ביחד מסעיר, מרגש, מפחיד ומסוכן. מסוכן מאוד.

ואיכשהו, במקום כלשהו בתוכי, אני חשה אושר.


הייתי זומבי וחזרתי לחיים:)