סופרפוזיציה

העבר שלי חוזר, כי יש לו משהו להגיד לי. כשאני אומרת עבר, אני מתכוונת לאדון הראשון שלי.

יש לי כמה חידושים, גם עבורי. אני לא שונאת יותר. גם לא כועסת. עייפתי מלשנוא ומלכעוס. יותר מכל- זה להעניש את עצמי. אני לא שונאת אף אדם. הייתי במערכת יחסים עם אדם שעל אף שיש בו גם דברים טובים, ככל הנראה הוא פגוע מאוד נפשית, ופוגע באחרים. מעבר לזה, הייתי בכת. אני מבינה את זה היום. כת היא דבר פוגעני ומסוכן, אבל אלוהים, לאלו גבהים שהיא מרוממת אותך! תוסיפו לזה בדס"מ ואת החידוש שבהכל... ותקבלו טיל, ישר לחלל.
ואני מתגעגעת לגבהים האלו. נורא מתגעגעת. למרות שאני יודעת מה המחיר, ולא רק שלא אעמוד שוב במחיר כזה, זה גם לא יוכל לקרות. הספקתי לאבד בינתיים כל זיק של תמימות, כמעט. אני רואה דרך שקרים. פיתחתי מנגנוני הגנה מטורפים. מוגזמים. אז מה הפלא שאני מתגעגעת כל כך לתמימות שהייתה לי אז? לחידוש שבהכל? לנכונות להאמין, לגמרי ומייד?
אבל בחיים אני לא אתחרט על הנתינה שלי. לא עכשיו ולא לעולם. אני יודעת שנתתי את המקסימום שלי ואז עוד קצת. אני יודעת שניסיתי בכל כוחי לאהוב, להיות שפחה טובה ואדם טוב. ואני גאה בעצמי. נתתי במקום הלא נכון, לאדם הלא נכון, אבל הנתינה הזאת הייתה, בין השאר, מה שהטיס אותי לגבהים. זה תמיד ככה.

בדס"מ אינו בין נשלט לאל. הוא בן אדם לאדם. יחד עם זאת, העברת הכוח היא מה שמטיס אותנו. אותי. אם אני נותנת לאדון את ליבי, אם אני מסירה בפניו הגנות ומעניקה לו את פגיעותי, אני נותנת לו את הכוח להטיס אותנו יחד. אני לא חושבת שיש דרך אחרת לעשות זאת. א נ י לא מכירה דרך אחרת. בדס"מ עבורי הוא לא לחטוף הצלפות, לא קשירות, לא מצבטים. הוא יכול ל כ ל ו ל את הדברים האלו, אבל הם לא המהות. המהות היא העברת הלב- אליו. בלי שעושים זאת, זה פשוט לא יעבוד. אם השליטה נשארת בידים שלי, אם הלב נשאר אצלי, לא תתקיים העברת שליטה אמיתית, לא אוכל להמריא.

ואתם יודעים מה? לא רק ההמראה היא העניין. העניין הוא כזה: לא חשוב כמה פעמים וכמה קשה נפגעתי, לא חשוב כמה פעמים וכמה קשה עוד אפגע, אני פשוט מתעקשת להמשיך ולבטוח, אחרת, אלו מין חיים מחורבנים אלה???