סופרפוזיציה

אני נושמת ונושפת את עצמי. נושמת ונושפת. בנשימות קצרות ושטחיות, רוויות כאב ופחד, אני חוצה את החיים.
היפר-אקטיבית, ועכשיו כבר אין לי תירוץ- המחזור היה והלך. אלא שלא נרגעתי, ועכשיו אני מבינה שמשהו קורה.

אני גומעת את האוויר בבליעות קטנות. אני מרגישה עכשיו בשביל כל השנתיים וחצי האחרונות. שנתיים וחצי שדממתי, הסתובבתי עם לב אבן, לא הרגשתי, כי אסור היה לי להרגיש. כעת אני מוצפת ברגשות- אימה, כאב, רצון עז כמו הרצון לחיות.

אני קצת מתקשה להכיל את כל זה. באמת מפחיד כאן.