יש לי מוח סקרן של פילוסופית. לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי תוהה לגבי דברים כביכול טריוויאליים, סיינפלד סטייל. רק שלדעתי התהיות שלי הן קצת יותר רציניות.
למשל, קחו את המשפט הבא: "מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד".
מי שמאמין לא מפחד- אני מבינה. הוא לא מפחד, כי הוא מאמין ש "לנו יש את מלך העולם, והוא שומר עלינו מכולם".
סבבה. אבל מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד?
מי שאיבד את האמונה, הרי האמין פעם. ואיבד את האמונה. הלא הפחד שלו היה מוצדק. אז איך זה הגיוני לומר שמי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד?
יש כאן בעיה לוגית/ תיאולוגית, והיא מטרידה אותי כבר זמן רב.
לא שאי אפשר למצוא בזה איזשהו היגיון הפוך, אנטי- ממסדי. דהיינו- מי שמאמין לא מפחד לחשוב בכוחות עצמו, בצורה לא מגמתית, למרות שהוא עשוי לגלות שהדת בה האמין היא שגויה...
היה איזה מדען דתי שאמר- אני אמנם דתי, אבל אני קודם כל מדען. אני לא מפחד לגלות את האמת, גם היא עשויה לערער את יסודות אמונתי.
אני מה זה אהבתי. אני אוהבת אומץ.
לפני 12 שנים. 18 באפריל 2012 בשעה 5:32
