או שאם רוצים לדייק, משהו נורא קרה לאדם קרוב אלי, ובעקבות זאת חוויתי משהו נורא בעצמי.
אני לא בטוחה שאי פעם העזתי לעשות עבודה פסיכולוגית ממשית בנושא. אבל אני מתחילה לחשוב שאם לא אעז להכנס לגוב האריות, לעולם לא אוכל להתקדם בחיים.
מה שקורה לנו כשאנחנו ילדים קטנים הוא כמו יסודותיו של בניין. ואם בונים על יסודות מעורערים, כל הבניין בסכנה. כבר זמן רב שאני מתנודדת לכאן ולשם, ובכל זמן נדמה לי שאני הולכת להתמוטט.
אולי הגיע הזמן לרדת ליסודות.
תקופה ארוכה שזכרתי מעט מאוד מהילדות שלי. עם העבודה הפסיכולוגית שעשיתי, זכרתי הרבה יותר. אבל תמיד הייתה לי תחושת לקוניות עמוקה. אבל כשאני מתחילה לחשוב על זה, הכל ממש קרוב לפני השטח. תחושות איומות ונוראות עולות בי. תחושות שאני פוחדת שיטביעו אותי. אולי, עם עזרה, אוכל להתמודד איתן. אני לא חושבת שיש לי ממש ברירה.
כשהיינו ילדים היינו קטנים וחלשים. אני כבר לא קטנה וחלשה, אבל המקום ההוא, שנבנה אז, הוא קטן וחלש, ואני לא יכולה להפוך אותו עכשיו לחזק. אני לא יכולה לשנות את העבר. אבל אני יכולה להתמודד עם זה שהייתי קטנה וחלשה. אני יכולה, וכנראה צריכה, לצלול שוב מתחת לגל שהטביע אותי אז, אבל הפעם לצאת מהצד השני. אני לא יכולה לשנות את מה שקרה. אני לא יכולה להלחם בגל הזה. רק להשלים, לקבל אותו, על כל הרוע שבו. לפעמים דברים רעים קורים לאנשים. לפעמים הם לא אשמת אף אחד. העולם אינו מושלם. לפעמים קורים בו דברים רעים, ולפעמים אין לנו כל שליטה עליהם. זה דבר שנורא נורא קשה לקבל. אתה רוצה לצרוח שבטוח יש משהו שאפשר היה לעשות. יש משהו בלתי נסבל בחוסר האונים הזה. אבל כנראה שבמובנים רבים אנחנו חסרי אונים, ואם לא נוכל לקבל את זה, העולם תמיד יראה לנו מעוות. ננסה להלחם בו במקום לזרום איתו, ולעולם לא נצליח להתקדם.
יש דברים שאני חסרת אונים לגביהם. לפעמים דברים רעים קורים לאנשים. אין לי שליטה עליהם, לטוב או לרע. זו לא אשמתי. אני לא גרמתי להם לקרות, ולא יכולתי למנוע אותם.
לפעמים דברים רעים קורים לאנשים.
