שתי תמונות:
1. מסתכלת עליו מעניק את כל תשומת ליבו ומסירותו למישהי אחרת, ואני חושבת: "נו ברור. תראו אותה ותראו אותי. היא יפה, מתוקה וראויה. היא ראויה לליבו ותשומת ליבו. היא ראויה להיות האחת והיחידה של מישהו".
ומרגישה בערך כמו הזבל של העולם. נמוכה כל כך שאני מתחת לבלטות.
2. עומדת מולך, זקופה וגאה. גב ישר, ראש למעלה. ושומעת ממך עד כמה אני ראויה- לתשומת ליבך, להערכתך, לכבודך, לאהבתך. וזה מטלטל אותי כמו שלא טולטלתי כבר זמן רב מאוד. אני מרגישה את כל תוכי מתערבל ממקום למקום, את הלב נחבט בדפנות כמו ספינה בלב סערה. מתמוטטת ומוחזקת על ידך, מוכלת, בטוחה.
אין הרבה מילים שאפשר לומר. רק להביט, להכיל, להרגיש, לעשות, בלי להלחם בך ובלי לברוח.
וזה לא קל, כשאימה מציפה את כל כולי, ואני רק רוצה לעצום עיניים ולברוח למקום אחר, אבל אם אני עדיין כאן, כן, גם עכשיו, זה סימן שהחלטתי ביני לביני שאני מנסה. מנסה את המקסימום, כל עוד אני מסוגלת.
ו... לא קל לי לומר את זה, אבל-תודה.