מחשבות על כתיבתו של טוסבר:
כל מאסטר יכול לבוא ולומר לשפחה שלו- תעמדי מול הקיר/ תעמדי על ארבע, ולהתחיל לכפכף אותה. כל שפחה יכולה לנדב את ישבנה להצלפות המאסטר. עצם הפעולה לא קשה. אבל... מה לגבי הכוונה? לגבי תפילה למשל, אומרים שחשוב להתפלל בכוונה גדולה. להיות לגמרי בתוך התפילה. גם בדס"מ הוא סוג של תפילה- תפילת הענקה של המאסטר, תפילת התמסרות של השפחה.
טוסבר דיבר על "מילת ביטחון הפוכה". למה הכוונה? למשל, בסיפור המאסטר נוהג להפשיט את השפחה, כך שתהיה חשופה לפניו, לקשור אותה, כך שתהיה חסרת אונים בפניו, ואז הוא מחכה. שתקבל את מצבה, שתרצה את מצבה, שתשקע לתוך ההתמסרות. שתבקש ממנו לקחת אותה לשם. המילה יכולה להיות: "בבקשה", או "עוד", או אפילו "אני מוכנה". דבר נוסף שהוא עשוי לעשות, זה להביט בה מלא אהבה ולהכיל אותה כשהיא בפאניקה מהרעיון של נתינת ההתמסרות הזאת, כי בואו נודה בזה- התמסרות יכולה להיות מאוד מפחידה. התמסרות הנפש. יש מקום בו קל לנו יותר להעמיד פנים שהדברים שהמאסטר מעביר אותנו פשוט "קורים" לנו, לא מרצוננו או לא מהסכמתנו המודעת. ונכון שהמאסטר עשוי לעשות דברים שלא יהיו לנו כיפיים באותו רגע, או שיהיו לנו קשים, אבל ההתמסרות צריכה להיות מודעת. מי זוכר את סיפורה של O? זוכרים את הקטע בו אחרי ש-O חוזרת מרואסי וכאשר היא נמסרת לראשונה לסר סטיבן, דורשים ממנה סר סטיבן ומאהבה רנה להצהיר שהיא מסכימה מראש לכל מה שיעשו לה? והיא אומרת להם משהו כמו: "מה זה משנה, אני שלכם ממילא..." והם אומרים לה שלמרות זאת, הם רוצים שתבטא הסכמתה בצורה ברורה ומודעת. והיא חושבת- איך, איך לעזאזל אפשר להסכים בצורה מודעת לדברים האלו? כי זה נורא נורא קשה. בוודאי יש חלק בתוכנו שמתנגד לכל אורך הדרך. קול קטן באחורי מוחנו שזועק אלינו שמה שאנחנו עושים לא באמת שפוי. אבל אנחנו עושים את זה, לא? אז אם אנחנו עושים את זה, בואו נעשה את זה בצורה מודעת.
ובחזרה למאסטר, המביט בשפחתו מלא אהבה וביטחון, ומכיל את הפאניקה שלה. הוא מחכה שהיא תגיע בדיוק למקום הזה. המקום בו היא בוטחת בו לגמרי, ומשחררת שליטה, בצורה מודעת. את יכולה להיות אפילו קשורה, אבל לא לשחרר שליטה. לשחרר שליטה זה אחד הדברים הכי קשים בעולם. אבל זה המקום האמיתי. המקום המשחרר, כי בדס"מ עושים בהתמסרות, או שלא עושים בכלל...