בחלק הפנימי של כף ידי השמאלית, בערך באמצע, במקום שבו חוצים קפלים עבים את קו החיים והוא מתעקל לכיוון העורק, במקום זה ישנה נקודה. אני מביט בה אבל אינני יכול לראותה. אני מקבע אותה, ללא הצלחה. אני יכול רק לחוש בה. אני חש בה גם בעיניים עצומות. נקודה אחת. היא מורגשת בעוצמה כזאת שאני נתקף סחרחורת. כשאני מתרכז בה, השפעתה מגיעה עד אצבעות הרגליים. היא מעקצצת, היא מדגדגת, היא מחממת אותי, היא מעוררת אותי. היא מאיצה את זרימת הדם שלי, קובעת את הדופק שלי, היא קובעת את קצב פעימות ליבי. ובראש, בראש היא משליטה את ההשפעה המשכרת שלה כמו סם. היא מעמיקה את המודעות שלי, מרחיבה את קו האופק שלי. נקודה אחת. הייתי יכול לצחוק מרוב שמחה, היא כל כך מיטיבה עמי. הייתי יכול לבכות מאושר על שיש לי אותה ועל כך שהיא מגיעה עד קצות הנימים שלי וממלאת אותי.
אמי היקרה, בפנים כף ידי השמאלית, במקום שבו נמצאת הנקודה, שם, היום אחר הצהריים- זה היה ב-16:00 בערך- ליד שולחן של בית קפה, התרחש אירוע. היד שלי הושטה לאחוז בכוס מים. אז הושטו אליה קצות האצבעות העדינים של יד אחרת, ניסו לבלום, ניסו לחמוק, ניסו למנוע את ההתקלות. זה כמעט הצליח. כמעט. הקצה הרך של אצבע נחפזת אחת הגיע לשבריר שנייה אל פנים היד שלי, המושטת לאחוז בכוס מים. התוצאה: נגיעה עדינה. שימרתי אותה. איש לא ייקח אותה ממני. אני חש בך. אני מזהה אותך. אני שב ומזהה אותך. אותה אחת. אותה אחת ויחידה. את באמת. את הנקודה שלי.