אני חושבת שזה הבדל נורא מהותי.
כשהייתי קטנה- הייתי קורבן של מישהו. לא הייתה לי את היכולת להבין מיניות, לדעת מה אני רוצה ומה לא, להתנגד באופן ממשי.
מי שמולי היה אמור לדעת שזה "לא כוחות", ולא לעשות את מה שעשה.
היום, אלא אם כן מסממים אותי או מכריחים אותי בכוח פיזי, אני כבר לא חייבת להיות קורבן. היום- אני יכולה לעשות משהו.
וזה מתחיל מלשרטט את הגבולות שלי, בצורה ברורה, עקבית ומתמדת. ואם אני לא עושה את זה בזמן, כי לא חשבתי על זה מראש, כי הנחתי שדברים יהיו בסדר, כי אני לא לגמרי מבינה את הרצונות שלי בעצמי עד הסוף- אני קורבן של הנסיבות. אני לא אשמה, אני מסרבת לקחת על זה את האשמה. אבל גם הוא לא ממש אשם. שנינו קורבן הנסיבות. ואם זה ככה- זה לא חייב להיות ככה בפעם הבאה.
הפגיעה שלי כיום קשורה לפגיעה שלי פעם. זה מהדהד לי את הפגיעה שלי מפעם. פעם, כשלא יכולתי להתנגד, הרגשתי שאונסים לי את הנשמה. שמוחקים את מי שאני. כיום- זו בסך הכל טעות בשיפוט/ בהבנה של מישהו את הסיטואציה. זה לא חייב לומר את מה שזה אמר פעם, ויותר מזה- זה לא חייב לקרות שוב. כיום יש לי שליטה.
המצב החדש מחייב אותי לשים לב, לעמוד על המשמר, לדאוג לעצמי ולחשוב מה אני רוצה ומה אני לא רוצה בכל רגע נתון.
המצב החדש גם מחייב אותי לחשוב כאדם ולא כשפחה. מה יעשה ל י טוב ומה יעשה לי רע. בעיקר הרצון שלי לרצות- איפה הוא עושה לי רע. מה במין עושה לי טוב ומה אני לא רוצה, וזו זכותי לא לרצות, כי אני באה למין ב ש ב י ל י ולא בשביל אף אחד אחר.
המצב החדש מחייב אותי להבין שדרך מין וריצוי מיני אי אפשר לקנות אהבה. שמין נועד קודם כל עבורי, ושבאף רגע נתון אני לא חייבת לעשות שום דבר שאני לא רוצה. נעלבו? חבל מאוד. שיעבדו על עצמם.
אני כאן בשבילי. רק בשבילי. אני כבר לא הילדה הקטנה ההיא. היום יש לי את הכוח לשמור על עצמי. ואני הולכת לעשות זאת.
