היום הייתה האזכרה של אבא שלי. נפגשנו כל המשפחה, אכלנו ועלינו לקבר.
חזרתי די הלומה ומדוכאת. השנים לא הופכות את זה ליותר קל.
מ. סימס לי בבוקר שואל מה הוא יכול לעשות כדי להקל עלי. חשבתי שזה מתוק.
אבל לא מזמן הוא סימס לי ושאל אם אני רוצה שהוא יבוא אלי או אני אליו, כי לא כדאי שאשאר לבד כשאני מדוכאת ככה.
עניתי לו שהיום לא מתאים, אבל שאם הוא רוצה אפשר להפגש בחוץ. הוא ענה שהוא צריך לבדוק אם חברים מגיעים אליו הערב לצפות במשחק. כמובן שהוא לא חזר אלי מאז.
אני לא כועסת, ואני לא אזרוק אותו בגלל זה. אני מבינה שהוא גבר. אבל אני שואלת את עצמי האם באמת הנחתי לעצמי להסתנוור. אולי הוא גבר 123 (לא נתת לו עד הפגישה השלישית- הוא מאבד עניין). אבל בעצם לא הפסדתי כלום אם כן, ולכן כל כך טוב שלא שכבנו. אם הוא יפנה שוב, מבחינתי חזרנו אחורה. עוד דייטינג בחוץ עד שארגיש נוח. ואם הוא לא יפנה, זה אומר שהוא היה עוזב ממילא אחרי שהייתי שוכבת איתו, אז מה זה כבר משנה.