כהשלמת הכנסה.
יש בעבודה שלי בחור שעובד שם איזו תקופה, ומאוד אוהב לחלק הוראות ולהתנהג כמו אחראי, למרות שהוא לא.
הקטע איתי הוא שיש לי שני מצבים: בשוטף אני שונאת שאומרים לי מה לעשות. זה מקפיץ לי את הפיוזים, מדליק לי את הבויילר וכו'. אני בעיקר שונאת את זה כשמי שאומר לי מה לעשות הוא לא מי שאמור, כי קשה לי להכיל מעלי יותר מבוס אחד, או בוסים לא ברורים. בחיי האירוטיים, אין דבר שמדליק אותי יותר משבודקים אותי ומחלקים לי פקודות. כנראה בגלל שזה כל כך רחוק מההעדפה הטבעית שלי.
בפעמים הראשונות שעבדתי איתו נלחמתי איתו. השתדלתי לעבוד רחוק ממנו, ואם נאלצתי בכל זאת לעבוד איתו, הבהרתי לו שאני לא סובלת שנותנים לי הוראות, ושאני עושה דברים בדרך שלי. הוא אמר בסדר, אבל לא הצליח להתגבר על נטייתו הטבעית לפקד על סביבתו. הוא פשוט לא מסוגל. אז היום החלטתי שאם אי אפשר לנצח אותו, עדיף כבר להצטרף אליו. התחלתי לקרוא לו "המפקד" ולציית לו. הסברתי לו שהגעתי להבנה שאני לא מצליחה לשכנע אותו להפסיק לחלק לי פקודות, שאני מבינה שזה בא לו בטבעי, אז החלטתי ללכת על כניעה למצב. "לא, לא כניעה", הוא אמר, פשוט קבלה של העובדה שאני עובד כאן יותר זמן ויודע קצת יותר טוב". רציתי לומר לו "מה רע בכניעה?" אבל התאפקתי. אני לא חושבת שהוא מודע לכך שיש עולם שלם בו הנטיות שלו יקודמו בברכה, ואפילו יעודדו אותן. חייכנו הרבה היום, ויצאתי עם כוס רטוב באקסטרים. "כן המפקד!"
, גררררררררר........