כנראה שאין עוד הרבה אנשים בעולם שנציית להם כמו למורה לנהיגה שלנו. הוא כבר עלה על נטייתי לציית לו בצורה עיוורת, מתוך ההנחה, לא- הידיעה, שהוא ממונה על להחזיר אותי הביתה בשלום, ולפעמים הוא נהנה להשתעשע על חשבוני. למשל: "משטרה! תתכופפי!!!", ואני אשכרה מתחילה, אינסנטקטיבית, להתכופף, עד שאני נזכרת שאלף- אנחנו לא בבוני וקלייד, ובית- קצת קשה להתכופף ולנהוג בו זמנית. מנייק.
וברגעים אחרים אני ממש מתבדרת/מתמוגגת מהדומיות הונילית שלו.
-תגידי, מה את חושבת שאת עושה?
-מממ... נוהגת?
-למה את לא בצד ימין?
-כי זה חד סטרי.
- זה לא חד סטרי. זה התבטל בצומת האחרון. אמרתי לך כבר שהתמרור מתבטל בצומת.
-אני י ו ד ע ת, אבל היו כמה חד סטריים אחד אחרי השני, לא ראית אותם? כל צומת מהארבעה צמתים האחרונים, היה חידוש. המשכתי בכוח האינרציה.
- אני לא ראיתי אותם??? כל דבר שאת רואה אני רואה עוד לפני שאת ח ו ש ב ת שאת רואה, מה זאת אומרת לא ראיתי אותם????
ומדי פעם:
- אני רוצה לומר לך משהו. הנטיה הזאת שלך לווכחנות לא מועילה לך. להיפך. אם אני אומר לך משהו, זה סימן שאני יודע יותר טוב. ואני תמיד יודע יותר טוב.
או, כשאני מעיזה להעלות רעיונות לגבי איך אני אקלוט משהו יותר טוב:
-א נ י אנווט. אני אוביל. אני יודע יותר טוב ממך. אני יודע איך ללמד אותך יותר טוב ממך. את רק חושבת שאת יודעת".
אוי... אני מסיימת שיעורים עם שילוב של עצבים וחרמנות. מביך משהו.
