בחרתי שלא לחיות את חיי כסאבית, למרות שזו שייכותי האירוטית.
זה אומר שאני לא חושבת על זה ביומיום, משתדלת שלא לפרש את הסביבה מנקודת המבט הזאת, וגם לא פונה לקשרים רומנטיים בסצינה הזאת.
אבל לפעמים יש קטעים שפשוט עולים ומעלים, תחושות חזקות מאוד, שמזכירות לי למה עשיתי כל כך הרבה דברים מטורפים מהמקום המשתוקק הזה. אירוטיקה איז א ביטש.
עבדתי איתו כבר פעם אחת, אבל למיטב זכרוני הוא לא היה אז בוס שלי. פתאום הוא מתחיל לתת לי פקודות. לא בצורה גסה או פיקודית. הוא פשוט אומר לי מה לעשות, בסמכותיות שקטה. כאילו זה ברור מאליו שכך זה אמור להיות. ואני קצת מתבלבלת, לא רוצה לתת לאף אחד לנצל אותי, זה קורה לפעמים בעבודה הזאת (מלצרות), שמישהו מחליט שיש לו יותר פז"מ או ידע, והוא יכול לנהל אותך. אז אני מחייכת אליו, זה תמיד מנטרל אמירה שיכולה להשמע קצת כועסת אחרת (כי לא בטוחה שכעס במקום), ואומרת לו: "מה בעצם תפקידך בכוח"?
והוא עונה, ברוגע מוחלט: "אני אחראי משמרת".
בדרך כלל פקודות והוראות גורמות לי להתמרד ולהתקפד. אבל לא ממנו, וזה ממש מוזר. כשהוא נותן הוראות אני פשוט רוצה לציית להן, הכי טוב שאני יכולה, כדי לרצות אותו. כנראה שזה... הפונטיציאל לחום אנושי שאני רואה בו. כאילו, שאם אעשה את זה, הוא יהיה מרוצה וחם כלפי. ואני כמעט משוכנעת שהוא לא דום. יש אנשים כאלו, שמציתים בי דברים שבכלל לא קשורים אליהם. אין לי מושג למה. צריך מאוד להזהר מזה, כי אחרת מתנהל דו שיח של חירשים, וכזה שאינו ראוי במיוחד, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.
מה עוד היה מצחיק? שלושה בוסים היו מעלי באותה משמרת. אחד- בוס על, מנהל התחום כולו, השני, זה שהיה הבוס על עד שהראשון הגיע, והשלישי- הבחור עליו דיברתי בהתחלה.
שלושתם מציתים בי משהו. גרר... שלושה.
(כן, ככה אני כשאני מסיימת מחזור. אנושית. אנושית מדי).