הו התשוקות האפילות.
לאחרונה אני כל הזמן כותבת כמה בדס"מ הוא גרוע לי וכמה אני רוצה להתרחק.
וזה נכון.
זה לא סותר את המשיכה האדירה של העולם הזה. אתם יודעים איך זה. אם אתם רוצים באמת להתרחק, אל תכנסו לכלוב. כי אם אתם בכלוב ובצ'אט יותר מפרק זמן מסויים, זהו, אתם אבודים. אתם מתחילים להמשך לעולם הזה שוב.
בהפוך על הפוך הוא מנחם, הוא מרגיע. הוא מבטיח קרבה מיידית. הוא מבטיח פסגות ותהומות, שבדרכן גם הן פסגות. הוא מבטיח ריגושים ותחושת חיות.
כי אתם יכולים לחכות בקור רק תקופה מסויימת. אחר כך, אם אתם לא זזים, לכל מקום שלא יהיה, אתם מתחילים לקפוא. אתם מתחילים לאבד את זה.
לא שזה תירוץ למשחקים באש. אין שום תירוץ למשחקים באש.
מי שמשחק באש סופו להכוות. חלק כוויות קלות שאפשר לשים עליהן משחה נגד כוויות. חלק כוויות קטלניות כמעט. זה לא שלגמרי אי אפשר לשחק באש מבלי להכוות, אבל רובנו רוצים להכוות. אולי זו הצרה.
שיחקתם פעם משחקי אש, אגב? זה אחד הדברים. לצד משחקי סכין זו אחת החוויות היותר אינטנסיביות שחוויתי.
יש כל מיני דרכים לגשת לבדס"מ. אפשר ללכת על הסאב-ספייס הבטוח שמושג מעוד ועוד הצלפות בשילוב צעצועים לכאב מתון. אפשר ללכת על משחקים מנטליים, דוגמת משחקי סכינים. אפשר, וזה מסוכן והרסני ומרגש, ללכת על מיינד פאק.
