עוד דבר קטן אחד לפני השינה.
מישהו שאל אותי היום אם זה קורה לי הרבה שאני עוברת מלעשות לאנשים אידיאליזציה לאכזבה.
התשובה היא כן. זה קורה לי הרבה, וזה בטח לא דבר חיובי. חשבתי על זה קצת עכשיו.
אני ממש אוהבת לעשות לאנשים אידיאליזציה, וכנראה גם זקוקה לזה. מרגישה מכורה לזה, אבל הי, כמו כל התמכרות, זה בטח עוד מנגנון הגנה.
אני לא עושה זה רק עם גברים. אני עושה את זה עם אנשים בכלל. בעבודה שלי למשל. בהתחלה עשיתי אידיאליזציה למנהלת שלי. וכן, היא איכזבה אותי.
עכשיו אני עושה אידיאליזציה... טוב, לכל מי שעדיין לא אכזבה אותי. לאחת מהן במיוחד. אני חושבת שהיא אישה טובת לב, יפיפיה, ועם אישיות מלבבת. מתישהו היא בטח תאכזב אותי. אף אחד לא מושלם הרי, ומתישהו אני אגלה את זה. ואז, אני לא יודעת אם אצליח לסלוח לה. ברור שאשתדל, וברור שאשתדל להתנהג אותו הדבר, אבל משהו יהיה אחרת.
למה אני עושה את זה? ככלל, אני מעדיפה לשנוא את כל הגזע האנושי, ולהעריץ פרטים בו. זו ראיה דיכוטומית, ילדותית מאוד. מזכירה לי, באופן מצמרר, כמה פסיכופטים שקראתי עליהם.
....ידעתי שזה מצלצל לי משהו מוכר. פיצול. זו חוויה של עולם מפוצל. כמו כל שריטה אחרת, כמעט, היא נובעת מפגיעות ילדות.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%9C_(%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94)
אבל אני מפוצלת מודעת. כלומר, שכלית- אני יודעת שאנשים הם ישויות מורכבות, בדיוק כמוני. הם לא טובים או רעים בלבד. הם כנראה לא טובים או רעים בכלל, אלא מונעים מקונפליקטים רגשיים שונים, בדיוק כמוני.
אבל הרגש שלי לא יודע את זה, או שמעדיף, בפשטות, להתעלם מזה. אני לא יודעת למה קשה לי כל כך להתמודד עם עולם מורכב, אבל העובדה היא שקשה עד מאוד.
כשמתקרבים לאנשים נאלצים להתמודד עם המורכבות הזאת. עם האכזבות האלו.
עם החוסר שלמות.
ואם לא מצליחים להתמודד עם זה, הולכים. או לא מתקרבים בכלל, כמוני.
פגיעות ילדות דופקות אותך לכל החיים. אפשר ללכת לטיפול פסיכולוגי שנים, אבל קשה מאוד מאוד להשיל מנגנוני הגנה שליוו אותך כל חייך. לפעמים זה מרגיש כמו עניין של חיים או מוות. טירוף או שפיות.
ולפעמים, כמו שאמרה אחת, פיה אחת שאנחנו לא נעשה לה שום אידיאליזציה בכלל, צריך לצלול לתוך הפחד, עמוק, ולקוות שנצליח לצאת מהצד השני בריאים ושלמים.