וואו. אפשר לקרוא לזה "משבר גיל ה-40". אפשר לקרוא לזה לידה מחדש.
העניין הוא שאני חושבת שמה שעשוי לעזור לי להציל את עצמי, הוא דווקא ההבנה שאני אדם שבור. זה נשמע נורא, אבל אני חושבת שזה נכון. אני מסתכלת על חיי, בגילי, במבט מפוכח. מסתכלת על ההישגים שלי, על הקשיים שלי. מצבי החברתי, הכלכלי, המשפחתי. מודדת את עצמי בסולם הנורמטיבי.
הפסיכולוגית שלי אמרה שזה מרשים אותה, כי מעולם לא מדדתי את עצמי בסולם הזה. מעולם לא החשבתי את עצמי לחלק מהעולם הזה, למישהי שיש לה זכות קיום ודריסת רגל בעולמם של האנשים האמיתיים. תמיד הייתי מין טפיל סהרורי, ספק חיה, ספק מתה. לא הרגשתי ראויה לחיים ולאושר, אבל גם לא רציתי למות.
ופתאום אני כאן. אחת מבני האנוש. שווה בין שווים. היא גרמה לי להבין שההשקפה שלי על עצמי ועל החיים עברה מהפך של ממש.
ואני מודדת את עצמי אל מול האנשים האחרים, בלי לתרץ, בלי לפחד, בלי להתכחש. מבט אמיץ נכוחה. אני לא מאשימה את עצמי. אני יודעת שאני שבורה. אני יודעת למה. אני לא חושבת שזו אשמתי. אני מבינה שאני צריכה מאוד מאוד להזהר כדי לא להפגע במגע עם העולם הזה, שכרגע נראה לי ממש כמו כביש מהיר. באמת, כאילו טיפסתי לי מאיזו שוחה והגעתי לגובה הכביש, ועכשיו אני רואה מה קורה, אבל השמש מסנוורת והכל זז בקצב מהיר ובעיקר מסוכן.
אבל זה בסדר. אני אדם שבור וזה בסדר. זה מי שאני, ואני עדיין יכולה לבקש לעצמי הכל. ואני מבקשת לעצמי הכל, בלי לפחד. וזה קשה, ומייאש, ומבלבל, ומפחיד, ובכל זאת. אין לי כוונות לוותר על עצמי, ואני האדם החשוב ביותר הנוגע בדבר, כך שזה לגמרי אמור להספיק.
