טוב, עכשיו אני יכולה לדבר על החוויה שהייתה לי.
לפני כן- הקדמה.
חלק מהסיבה שאני כותבת את הבלוג הזה כאן הוא, שאני מצפה שכאן לא ישפטו אותי. אני מצפה, אולי לא בצדק, שיבינו שהנטיה המינית של לא מעט מאיתנו היא גבולית. לפעמים אנחנו יכולים לפנטז על דברים שהם לא פוליטיקלי קורקט אפילו כאן, או להפגע מדברים שהרוב, אפילו כאן, לא יפגעו מהם. אני מבקשת לעצמי את המקום לחשוב על הכל בחופשיות, בלי להרגיש שמחשבה זו או אחרת היא לא בסדר, או לא מסתדרת למישהו בשיפוט האישי שלו. יותר מהכל, אני מבקשת את המקום לחקור בחופשיות את הדיעות והרגשות שלי, בלי שמישהו ינסה לכפות עלי או לאסור עלי מחשבה זו או אחרת.
ועכשיו... הייתי אצל רופא מומחה, ורציתי להתייחס קצת למה שהיה שם.
הוא אמר לי לשכב על המיטה, לצורך הבדיקה. נשכבתי. עם בגדים. לא הסרתי אותם כי... לא יודעת. לפעמים אני מרגישה זנותית גם בסיטואציה כזו, אם אני מסירה את הבגדים מרצוני. בדרך כלל כשאני אצל רופא הוא אומר לי לשכב, סוגר וילון, אומר לי לפשוט את הבגדים או מקסימום מבקש ממני להרים קצת את החולצה. רק כדי להבהיר את הסיטואציה, אני שכבתי על הגב עם סווטשירט רכוס עד הסוף, מתחת חולצה ומתחת חזיה. הוא לא ביקש ממני כלום. הוא פשוט פתח לי את הריצרץ' של הסווטשירט, הרים את החולצה והסיט את החזיה, כמעט בתנועה אחת. הייתי קצת בשוק לרגע. הרגשתי קצת מפוחדת מההתנהגות האגרסיבית הזאת, וגם קצת מושפלת וכועסת. אני לא רגילה לזה אצל רופאים, ואני לא חושבת שזה היה לעניין. מצד שני, לא רציתי לומר משהו או לזוז. לא יודעת למה. הרגשתי מאוד פגיעה בסיטואציה הזאת.
כשהוא סיים את הבדיקה הוא טפח לי על השוק, במין טבעיות גמורה, כאילו אני חברה שלו או משהו. זה היה משפיל והזוי.
מאוחר יותר כששאלתי אותו על משהו שהוא כתב לגבי הבדיקה, הוא השפיל אותי בזה שאני אפילו לא מבינה על מה הוא מדבר...
מה בעצם רציתי לומר בכל זה... לא אהבתי את ההתנהגות שלו ואני בהחלט חושבת שהיא הייתה לא ראויה ופגעה בי. בה בעת, היא בהחלט גירתה אותי. מאוד.
שמתי לב שבסיטואציות שהן לא ממש מאיימות בעיני, רק משפילות, אני חווה גירוי. אני מסוגלת לחוות גירוי גם בדיעבד, או ברגע שאני מבינה שאני לא בסכנה אמיתית. הייתה פעם לפני שנים כשהייתי עם גבר שלא הכרתי טוב וחשבתי שהוא עומד להרוג אותי. הוא חנק אותי ממש חזק ולא עזב, ולא הכרתי אז חניקות, או בדס"מ אפילו. הייתי בטוחה שאני אוטוטו מסיימת את החיים. אבל ברגע שהוא התעשת והבנתי שאני כבר לא בסכנה, חוויתי גירוי כל כך חזק, שאני זוכרת אותו עד היום. לטובה. כאילו, במקום מסויים אהבתי את החוייה של כמעט למות. את הפחד הנורא הזה.
ולזה התכוונתי בפוסט הקודם כשאמרתי שהחוויה שעברתי (והתכוונתי לחוויה אצל הרופא) הבהירה לי כמה אני צריכה לשמור על עצמי. אני בבלבולים מיניים נוראים ואיומים. איך אפשר בכלל לקיים מערכת יחסים בריאה ושפויה עם גבר ככה? אני לא רואה דרך שאפשר. בנפש שלי יש חלקים שלמים שאני רואה רק מעל לפני השטח. תהומות שפשוט אין לי מושג עד כמה הם עמוקים. סכנות. ממש ביצות האש כאן.
בקיצור, לנשום עמוק, להיות זהירה. לאט ובטוח, אולי, זה יקרה.
