בשיחה עם גבר אמרתי היום: "אני לא אוהבת סקס". אני די מרוצה מזה, כי אני לא בטוחה שהצלחתי לומר את זה לגבר בעבר, אי-פעם. אבל זו האמת. אני לא אוהבת סקס. לא בגלל שאני א-מינית או פריג'ידית. יש לי תשוקות מיניות, ועם אנשים מסויימים אני אפילו מרגישה אותן במיוחד. אני לא אוהבת סקס, כי יש לי כל כך הרבה מצוקות סביבו. אני לא אוהבת סקס, כי אני מרגישה שעבורי הוא רכבת הרים, מלכודת, שמרגע שנכנסתי אליה, אני לא יכולה לצאת ממנה. אני צריכה בו זמנית לרצות את הגבר, ולעשות דברים שאני לא נהנית מהם, ולהעמיד פנים שאני נהנית מכל דבר שהוא עושה לי, או לפחות לומר לו מה "עושה לי את זה". ואז אני חייבת לגמור. לפחות ממש ממש להשתדל לגמור. בשביל האגו שלו. כי אם האגו שלו בצרות, אז היחסים בצרות, ואני מרגישה אשמה.
אני לא אוהבת סקס, כי אני מרגישה שסקס נוטל ממני את יכולת הבחירה. את יכולת התקשורת החופשית והכנה. הוא מכניס אותי למין פרוטוקול של נימוסים כמעט אנגליים. לא להעליב, לרצות, לכבד, לקחת תורות בעינוגים... הוא לא טבעי לי, והוא מעולם לא היה לי טבעי. מעולם לא נהניתי מסקס. אני קוראת ברומנים הרומנטיים שלי איך סקס אמור להיות, ואני מעולם לא קוראת משהו כמו: "הוא דחף לי את הראש לכיוון הזין והרגשתי שאני חייבת להכניס אותו לפה בחיוך גדול, שהוא לא יעלב".
אני לא יודעת איך זה עבור אחרים ואחרות. לי פשוט כל העסק לא מסתדר. סקס זה מין ריקוד שאני לא רוצה להכנס לתוכו. הוא מפחיד אותי במחוייבות שלו, ובחוסר החופש שהוא מאפשר לי. הדרך היחידה בה אני יכולה לחשוב על להכנס לסשן של סקס, היא מאוד מאוד מאוד מאוד לאט ואם אני בוחרת כל דבר ודבר שאני עושה או עושים לי.
אחרת? מה אני אגיד לכם. אני פשוט לא רוצה. זה פשוט עושה לי רע.
