שהיא הפכה לונילית. שאלתי את עצמי אם זה באמת יכול לעבור, פשוט ככה. הנשלטת הזאת הייתה באקסטרים של הנשלטות. טוטאלית וזה...
ואז חשבתי שזו לא השאלה הנכונה. מפני שאם אין מקום בטוח להתחבר לעצמך, למה שתעשי את זה, לעזאזל?
שאלו אותי אתמול לאן נעלמתי. כי דפקתי וואחד העלמות. האמת שלפני שנתיים וקצת הכרזתי פה, בעקבות הרבה דברים רעים שקרו לי, גם בעולם הזה, שאני לא מוכנה יותר לעשות בדס"מ באווירה לא בטוחה. לעולם. כי בדס"מ עבורי הוא לפני הכל אקט של התמסרות. משהו שנובע מהרגש ומקום שאני באמת נותנת את עצמי בו ופגיעה רגשית לגמרי. הכי פגיעה שיש. וכשהבנתי שאני עושה את זה באווירה שלא רק שהיא לא בטוחה, היא אשכרה פוגענית, תפסתי את עצמי בידיים. קצת כעסתי, בעיקר על עצמי, והפסקתי. כי אחרי כל מה שעברתי וכל הזבל, גם הזבל שהאכלתי את עצמי לאורך השנים בתחום המיני והבדס"מי, כבר הייתי בשלה להפסיק.
ואתמול ניסיתי להסביר למישהי לאן הלכתי ולמה חזרתי. כי באמת אין בזה הגיון, למי שעוקב אחרי הבלוג הזה תקופה, ויש כמה קוראים נאמנים כאלה... שנתיים של התנזרות מוחלטת וניתוח של כל הדברים שרעים לי במין ובבדס"מ, ושבועה- שלעולם לא אעשה זאת עוד. אשכרה הספקתי להצטרף לקבוצות של א-מיניים. הדחף שלי הפך לכל כך נמוך, שהחלטתי למצוא את עצמי מחדש כאדם א-מיני. מי זקוק למין בכלל.
אבל כל זה היה השאלה הלא נכונה, והפתרון הלא נכון. התשובה באה אלי, שלא במכוון, ולא במתוכנן.
אדם שהוא מקום בטוח. הכי בטוח שהיה לי בחיים. ובמקום בטוח את יכולה להיות מי שאת רוצה להיות. את יכולה לבדוק. את יכולה להתחבר גם למקומות הכי פגיעים שלך. עם אדם בטוח, את יכולה להוריד קצת את המגן, ולהיות פגיעה.
ועכשיו אני פגיעה. נורא פגיעה. אני יודעת שהוא לא יקח את ההתמסרות שלי וינצל אותה. אני יודעת שהוא לא ידרוך עלי. אני יודעת שהוא לא יעשה דבר שיחשוד שהוא רע לי באמת.
אז עכשיו אני נשלטת, כי כשמותר, ואפשר, זה המקום הכי נכון לי בעולם. זה המקום הקטן והבטוח שלי, ממנו אני יכולה להשקיף על העולם בביטחון, ולאט לאט להתמודד איתו, בקצב שלי.
