באמת ששנים ניסיתי לשחזר את הפגיעות. זה הקטע של טראומה, צורך אובססיבי, אינסופי, לחיות שוב ושוב את אותה הפגיעה, בניסיון לתקן את העבר.
אבל אי אפשר לתקן את העבר. זה הקטע שלו, ושל זמן. מה שהיה- היה. וכל עוד מסע בזמן הוא בגדר רעיון תיאורטי בלבד, רק העתיד נשאר לנו.
להתרכז בלומר לעבר שלום. קשה ככל שהיה. הילדה ההיא סבלה. האישה ההיא סבלה. וזה נגמר.
אתם לא חושבים שההכרה בכך היא הדבר הכי קשה בעולם? כי מה זה אומר עלינו? זה אומר לקבל את חוסר האונים שלנו. את כך שלא יכולנו אל מול הפגיעה.
או את כך שעשינו כמיטב יכולתנו וכשלנו. כשלנו בניסיון להגן על עצמנו, היצור הכי יקר שיש, מי שאנחנו מחוייבים להגן עליו יותר מכל.
לנופף לעבר לשלום וללכת קדימה. זה לא קל בכלל. זה נורא. זה מעלה בכי וצער וקבלה. אחרי שמקבלים את חוסר האונים שלנו נותר רק לקבל שהפגיעה אכן נעשתה. לחוש שוב את הפצעים הכואבים. לחוש את הכאב עד הסוף. ולסיים.
