הייתי היום במקום אליו אני הולכת לפעמים, ובדרך כלל אני צריכה לחכות קצת. לבד.
אני תמיד מרגישה שלווה במקום הזה, ברגעים האלו. אני מכינה לעצמי כוס תה, או קפה, או לוקחת מים. הדברים שלי פרושים- ספר, מחשב, טלפון. ואני מחכה. כמו שחיכיתי לאמא שלי במקום העבודה שלה אחרי בית הספר. אז, כשהייתי קטנה, והכל היה אפשרי. לא דאגתי. אני זוכרת כמה הייתי בתוך הרגע, נהנית מהדברים הקטנים. הייתי מכינה לי כוס תה, וממיסה את הסוכר לאט לאט, נהנית לראות אותו נמס, לטעום אותו תוך כדי. טעמתם פעם סוכר חצי נמס? בטח כבר שנים לא. למבוגרים אין את הזמן והסבלנות להמס אותו לאט. הכל קורה כל כך מהר שאתה אפילו לא שם לב שזה קורה.
הייתי מסתכלת על הנמלים הולכות, מדמיינת דברים. הדמיון שלי היה מרחף לו בנחת. לא היה לאן למהר. לא הייתה סיבה. הייתי פשוט ברגע והרגע יצר את עצמו והתהווה, ביחד איתי.
כשאני הולכת למקום הזה, אליו הלכתי היום, כשאני מחכה, אני לא דואגת. וזה מקום כל כך יקר שהוא מעורר בי דמעות. אני רוצה להשען על הרגש שמתעורר בי שם, להתמסר לו.
אני כל כך עייפה מלדאוג. כל כך כל כך עייפה מלדאוג. לפעמים נדמה לי שכל המהות של להיות מבוגרים היא דאגה.
