לפני 7 שנים. 2 במרץ 2017 בשעה 5:28
פתאום חשבתי שהייתי שפחה שלו, ולא מהסוג הטוב.
כל הזמן רציתי שיתייחס אלי, וכמעט מעולם לא קיבלתי את זה. הוא פשוט לא טרח להוריד עיניים לגובה שלי. הוא פשוט לא טרח להקדיש תשומת לב למישהי קטנה ולא נחשבת כמוני. הרגשתי לא ראויה.
ופחדתי עד מוות לבקש ממנו יחס. תמיד באתי אליו בקטע מתחנחן, כשהוא היה במצב רוח טוב. תמיד מתרפסת.
כי אסור להרגיז אותו. הוא מתעצבן בקלות ואז הוא צועק, והקירות רועדים מעוצמת קולו.
כן, אני עדיין מדברת על אבא שלי.
ועד היום יש לי דפוס כזה עם גברים. זה נעשה יותר מורכב, אבל בגדול זה הדפוס ואלו הרגשות השולטים. כמיהה וצורך עז, ופחד נוראי.
