נפרדתי לשלום מחלב אם. היום הייתה השאיבה האחרונה. הגעתי למסקנה שעם הכמויות שאני מצליחה לייצר עכשיו, זה פשוט לא שווה את הזמן ואת ההשקעה. אבל אני כן מרגישה כאב. לתת לילדים את החלב שלך... מרגיש ממש מיוחד ומקרב. זה כאילו הדבר שרק את יכולה לתת להם. אבל הרבה דברים בלידה הזאת התגלגלו שלא כמו שרציתי ותכננתי. יותר מדי. כשהילדים היו בפגייה, לא היו לי כוחות ומשאבים פיזיים ורגשיים לשאוב יותר משלוש-ארבע פעמים ביום, וכך החמצתי את חלון ההזדמנויות שהיה אולי משמר יותר את החלב. וכששניהם חזרו הביתה לא היה לי זמן. ככל שגדלו כך גדלו האתגרים, ועברתי ימים ושבועות ללא שאיבה או יניקה. התעניינתי קצת בתרומת חלב אם, אבל זה מפחיד אותי.
אז באסה, אבל... הבת אדם צריכה לדעת מתי לפרוש בכבוד ולצמצם הפסדים. זמן הוא משאב חשוב כאן. חשוב מאוד. ולא צריך ללכת עם הראש בקיר.
אבל נשבעת לכם, כמעט בא לי להכנס להריון שוב רק בשביל לתקן כל מה שהשתבש בלידה הזאת. ללדת בלידה טבעית בסוף חודש תשיעי ולהניק מהרגע הראשון. לא רוצה עוד ילד. רק חוויה מתקנת. אבל מאוחר מדי בחיים ואני לבד מדי. שני ילדים לאמא יחידנית זה די והותר.
אז ביי ביי חלב אם. שמחתי לזמן שהיית. תודה על החוויה. מקווה שהילדים שלי יגדלו בסדר גם בלעדיך. בעזרת השם בקרוב מזון מוצק!
