הסופ"ש אמא שלי לא כאן. ביקשתי ממנה לא לבוא, כדי שהיא תוכל לנוח מאינטנסיביות הטיפול פה, וגם אני- ממנה.
תכננתי ללכת עם הילדים לאירוע הערב, אבל הם נרדמו בטיול הערב ממש חזק. אז לא נלך. מצד אחד- חבל, ציפיתי לארוחה. מצד שני, אין לי כוח, ופתאום יש לי קצת זמן פנוי לפני שנעצמות לי העיניים. אני לא רגילה! אז רובו ניצלתי בינתיים לעבודות בית, כביסה, תרגילי אילוף עם הכלבה, וטיפה קראתי עיתון. ואכלתי. מה אכלתי? ארוחת וואו- חצי קופסת שימורים קרה של אפונה, מלפפון, עגבניה ופרוסת לחם. אבל אני בסדר עם זה. כשעייפים, הכל טוב. אולי מתישהו אני אפילו קצת ארזה,אם יהיו לי עוד הרבה ארוחות כאלו.
עכשיו אני מחכה שהבת שלי תתעורר בצרחות כי לא אכלה בקבוק לפני שנרדמה. או שהבן יקום קודם, עם קקי או משהו. יש לי בקבוק שמחכה בחימום, סתם כי לא בא לי להלחץ כשהיא תתעורר. זה כאילו נופלת פצצה וצריך לצמצם נזקים- להביא את האוכל כמה שיותר מהר, לפני שגם הבן יתעורר ויהיה פה צונאמי.
האמת שבכל זאת אני הכי רוצה לישון, אבל מרגישה אשמה כלפי הכלבה. אולי אשחק איתה קצת בשקט. כן, ויש לי כביסת יד לסחוט ולתלות...
