היום התחיל דווקא סבבה. הלכנו עם אחי למשחקיה, וכשחזרנו הם היו כל כך עייפים שאפילו זכיתי לשנ"צ... אבל אחרה"צ היה קשה. לקחתי אותם לטיול עם הכלבה והלכנו לגינה, להתנדנד, לאכול, לשמוע סיפור ולהפריח בועות סבון. בקושי הסכימו לאכול פירות, לבועות סבון לא התחברו. על הנדנדה חייכו רק כששרתי. את הסיפור אהבו. טוב, הצלחה חלקית... כשחזרנו הם ישנו, אבל הבת התעוררה עם ההגעה. שמתי אותה לשחק בסלון והיא החליטה לדפוק על כל הצעצועים, אז גם הבן התעורר בבכי מר. מסכן. טלוויזיה, משחקים, ואני מנסה לעשות עבודות בית ולגזור להם ציפורניים. רציתי לבשל להם משהו אבל לא היה זמן. הספקתי רק לחתוך לפני שהתחילו הבכיות. אז טחנתי להם עדשים עם רסק עגבניות ותבלינים. הבן לא רצה לאכול והבת הקיאה. לא מעריכים את המאמץ של אמא... הכלבה שיגעה אותי. כולם שיגעו אותי. אני מרגישה שכל הזמן אני בניטור אסונות פונטיציאליים או בעניינים פרקטיים. לא מחזיקה מספיק. לא מלטפת מספיק. לא נותנת מספיק לאף אחד. "בארץ הזאת חייבים לרוץ כל הזמן, בכל הכוח, כדי להשאר באותו המקום" (אליס בארץ הפלאות).
לארוחת ערב- מלפפון.
