היום הייתי מותשת ממש. חזרתי מפתח תקווה בסביבות שלוש, ישנתי 20 דקות, הייתי גמורה, והלכתי לאסוף את הילדים. הם דווקא היו מתוקים בשלב הזה. הלכנו הביתה, אכלנו, הלכנו לבנק ולסופר פארם, לקנות להם אוכל. כשחזרנו כבר היו עצבנים ממש, למרות שישנו בעגלה חלק מהדרך. טלוויזיה להרגיע, מקלחות. הילדה קיבלה ברזל במזרק, הילד בבקבוק עם האוכל. אכלו ונשארו עצבנים. הבן עם שלשול. כל הזמן חצי בוכה כזה. טוב, בסביבות תשע הבנתי שאין מצב הם נרדמים ככה, ולקחתי אותם ואת הכלבה לטיול. איך שיצאנו הילדה הקיאה את נשמתה בעגלה. הרמתי אותה, שלא תחנק, אז היא הקיאה את השאר עלי. ככה חזרתי הביתה, עגלה וכלבה ביד אחת, ילדה מקיאה ביד השניה. העליתי את הילדים אחד אחד ואז את העגלה. הצמדתי את הכלבה אלי, שלא תחשוב ללכת ללקק את הילדה. היא חולה על קיא. את הבן השארתי במיטה עד שאטפל בילדה. החלפתי לה בגדים. ניקיתי את העגלה כמיטב יכולתי, והחלפתי מזרן בעגלה. החלפתי גם אני בגדים. שמתי שמיכה על הקיא במשטח הפעילות... אחרי כמה דקות העצבנות גברה וההנתי עוז לצאת שוב. השרדות פשוטה. כרגיל, שני ילדים בוכים בלילה בחדר המדרגות. איך השכנים סובלים את זה אני לא יודעת. אמא מתעללת ממש. בכו בכו חמש דקות בטיול ונרדמו. חזרנו בנוהל הרגיל- ללא אור בחדר המדרגות, אור קטן בבית. מכניסה את הבת לחדר וסוגרת את הדלת, מכניסה את הבן למיטה ומביאה את העגלה. הייתי כבר מותשת לגמרי. הרגל בוערת מההליכה והדורבן. גם הגב כואב והמותניים. רק לנוח, חייבת לרדת מהרגליים קצת... נחתי עשרים דקות, קמתי, רחצתי 4 בקבוקים, חזרתי לנוח. קמתי, אכלתי, הכנתי את עצמי ללילה ועשיתי תרגילי אילוף עם הכלבה. בלי כוח בכלל. אבל מסכנה, זה הזמן היחיד שלה איתי... בכנות, די שחור לי. מחר אין גן או עבודה. כל היום עם הילדים. אני אפילו לא חושבת על זה. רק שורדת את הרגע, עד שיגדלו. הבטיחו שזה נהיה יותר קל. אני מחכה לזמן בו יהיה להם יותר קשב, פחות עצבים, לא כל דבר יהיה משבר בינלאומי. ודי עם ההקאות והשלשולים, די... הכל כל כך... מפרך.
לפני 5 שנים. 16 בספטמבר 2019 בשעה 20:23
