במאגר האסוציאציות של היקום דברים נוטים להתחלק: בין אלה שנחשבים לטובים וכאלה שנמנים על הטובים פחות או רעים. הפוסט הזה מוקדש לאחד כזה שנחשב לרע, אולי לא רע ממש אבל בודאי שלא טוב.
אני מפשפשת בתיבת הזיכרונות שלי ומנסה להיזכר איפה הוטמע בי הקישור בין בכי למשהו לא טוב שכדאי לשמור אותו להזדמנויות נדירות ככל האפשר ואני חוזרת לבית הספר היסודי. אי שם בשנותי הראשונות במערכת החינוך הבכי כבר איבד מהלגיטימציה שלו. זה לא באמת חשוב באיזו נסיבות למדתי את השיעור הזה שעדיף שאני לא אבכה, גם כשלא טוב לי. הענין הוא שלא זאת בלבד שהמסר הזה היה חד וברור, אלא גם שהוא עבר הן מהמבוגרים והן מהילדים כאחד.
גם היום שעברתי איזה מין תהליך התפיסות עם הבכי, אפילו שאני מרגישה נוח בחברתו יחסית ומיחסת לו המון חשיבות ביכולת לפרוק ולאתחל מנגנונים – לא קל לי איתו. נגיד יותר כיף לי לבכות על כתף, מאשר לבכות לבד. ולפעמים גם כשמאד בא לי ואני לבד עם עצמי מרגישה איך הוא מטפס לי בגרון ואני לא מצליחה לשחרר אותו החוצה.
לפני 15 שנים. 6 בנובמבר 2009 בשעה 14:44
