מקום לקישקעס

נפרדנו ועכשיו מה?

יצאת מהבית, וכבר ממש חיכיתי לזה.
הנוכחות שלך הרגישה לי כבדה.
הייתי בהקלה ובהלם בו־זמנית.

השינוי הראשון שעשיתי בבית אחרי שהפסקת לישון איתי היה למקם עציצים על הצד שלך של המיטה.
היה לזה טעם של נקמה מתוקה.

כששמת לב לשינוי שאלת אם אני פותחת את החלון כדי שייכנס אליהם אור.
ביקשתי ממך לפנות את הדברים שלך מהארון, ועשית את זה.

אני מתהלכת בבית בזהירות, מנסה לשמור על עצמי עכשיו כשאתה כבר לא מעמיד פנים שאתה עושה את זה.

אבא שלי שאל, בתמימות או בטמטום, אם אני מציינת את יום הנישואין שלנו.

חלמתי שהאוקסליס, העציץ ששנינו הכי אהבנו — זה שפורח ביום ונסגר בלילה — מת.
זה עציץ שלא הצלחנו להרוג גם בתקופות הכי קשות שלנו.
ובחלום הוא פשוט מת, בלי סיכוי לחזור.

וואו, אני חושבת על פגישה בין גרסה של מי שאני היום בת כמעט 42 לבין מי שהייתי בגיל 22.
יש פערים תהומיים בין החזון שהיה לי אז לבין המקום שהחיים הביאו אותי אליו.

מחר היינו אמורים לחגוג 16 שנים מאז שאיחרת לפגישה הראשונה שלנו.
סימני האזהרה היו שם כבר מההתחלה, ברורים וחזקים,
אבל הרצון להישאר לנצח זוג אוהב גרם לי לעצום עיניים.

אתמול עורכת הדין שלי שלחה את הטיוטה הראשונה להסכם הפרידה שלנו.
ואפילו עכשיו, בתוך כל זה, אני עדיין מאמינה שבסופו של דבר לא ניפרד.
אני רוצה להאמין שאנחנו צריכים להיפרד מהזוג שהיינו,
כדי שנוכל אולי לחתום על הסכם חדש -
כזה שמתאים לאנשים שאנחנו היום.

כל התהליך הזה התחיל כשאמרת, בפגישה אצל המטפלת הזוגית,
שאתה כבר לא רוצה להיות בקשר רומנטי.

ודווקא שם כשחדלת לראות אותי כאובייקט 
התחלתי להשתחרר.
אני סובייקט.
אני מביעה רצונות שלא בהכרח תואמים לשלך.
אני מפסיקה להיות “אשתו של”.
אני בוחרת מתי אני רוצה להיות מוחפצת.
הבחירה מתי להתחיל ומתי להפסיק היא שלי.

ומכאן, מתוך המקום הזה של שחרור ושליטה על עצמי,
אני פונה למבט אחר.

אני מדליקה מצלמה בשיחת וידאו.
בצד השני יש גבר.
הוא שוכב בחושך, ואני רואה רק את הצללית שלו.
אני מראה לו את חדר האמבטיה בדירה החדשה שלנו.
יש תחושת כוח בבחירה להיחשף ככה.

אני עומדת להתקלח, אבל מתיישבת רגע על האסלה.
משהו בי רוצה שיראה גם את זה.
אני משעינה את הטלפון על סל הכביסה.
אתה מסתכל עליי. אני מסתכלת בחזרה קצת נבוכה, קצת מחייכת.

אני גאה בעצמי.
הצלחתי לשחרר פיפי מולך.
זה לא מובן מאליו בשבילי.
אני מורידה מים בהפגנתיות, כאילו לוודא שאתה מבין בדיוק מה קרה כאן.

אני מתפשטת ונכנסת למקלחת.
אתה נשאר.
מדי פעם אני מציצה לבדוק שאתה עדיין שם.
אתה כותב משהו על הפטמות הזקורות שלי, מעיר על המבוכה שלי.

המקלחת נגמרת.
אני מתעטפת במגבת.
אני מודה לך שהיית קהל נפלא,
ומאחלת לך לחלום עליי הלילה.

היא חודרת לי מתחת לשריון, זה שלמדתי לעטות בדיוק כדי לא להכנס איתה למונולוגים החד צדדיים שלה. כשקשה לי להחזיק את המציאות בשביל כולם אבל גם בשבילי אני משוועת למילה טובה שלה. זה לא יגיע, כמו מטומטמת אני ממשיכה לכעוס במקום להשלים ולקבל את מה שאני מחפשת ממקור אחר.
מצחיק, אבל אחת המתנות הגדולות שקיבלתי ממנה היא ההבנה שאני לא רוצה לחיות את החיים שלי כמוה. לא רוצה להיות קורבן, צל של גברים, לסבול ולחשוב שלדאוג לאחרים יגרום לזה שיאהבו אותי ויחזירו לי דאגה. ההבנה שזאת לא הדרך שבה אני רוצה לבחור לא עזרה לי להבין איך כן נכון לי לחיות. זה עדיין כואב שחרף כל העבודה הקשה האינסטינקטים שלי מגיעים ממה שינקתי ממנה.
טוב שעברנו לגור רחוק ממנה, זה מחדד את הקול שלה שטבוע בי וממשיך להדהד בי חרף המרחק הפיזי. עם כל הכעס והכאב שאני מפנה אליה בסוף גם כשהיא לא לידי פיזית החותם שלה משפיע. אני מתקשה להתנתק. אני שואלת את עצמי איך אני רוצה להפרד ממנה? מחר היא תחגוג יום הולדת 79, אני שוב לא שם איתה. זה גורם לי לתהות איך ארגיש אם הילד שלי יבחר לגור ביבשת רחוקה בסוף חיי. האם זה מרגיש לה כמו בגידה? הרי למה היא עשתה ילדים? בדיוק מהסיבה הזאת, שיטפלו בה בזיקנתה. פתאום אני נזכרת איך פעם היא הייתה מאושפזת בבית החולים ובאתי בנסיעה ארוכה מרחוק לבקר אותה. היא מאד כעסה עלי שבאתי ושלחה אותי בחזרה. נדמה לי שבדיוק כמו שהיא רוצה לקבל את האהבה שלי היא לא יודעת להכיל אותה.
איזו עבודה סיזיפית האמהות, בטח ובטח כאמא לבת. אני קצת מרחמת עליה כי הכוונות שלה טובות, היא כל כך רוצה שיאהבו אותה. היא פשוט מתקשה לשחרר את התחושה שאני כבר לא הילדה הקטנה שהייתי. גם אני בתורי מתקשה לשחרר את הילד שלי.

אני שונאת ונמשכת לאותם הדברים.
בטיפול הפסיכולוגי אני מרגישה שהדפוסים שאיתם הגעתי ממשיכים לצוץ שוב ושוב, באינספור וריאציות. זה מכאיב ומקל בו־זמנית — לדעת שההתמודדות הנוכחית מגלמת בתוכה משהו שהגוף והנפש כבר מכירים.

היום דיברנו על תחושת הנפרדות שלי מאמא. זה הרגיש כמו קריעת ים סוף. מרדתי, התחצפתי, בעטתי — עשיתי ככל העולה על רוחי. בסופו של דבר התחתנתי ומצאתי את הגבר שלי. אבל גם איתו הפכנו למפלצת דו־ראשית. הרצונות שלו התמזגו עם שלי. איבדתי את היכולת להביע את עצמי או לרצות דברים. איבדתי את עצמי.

שחזרתי איתו את כל הדפוסים מהבית. קיוויתי לעשות תיקון מול דמות חיצונית, עד שבסופו של דבר הבנתי שזה לא אפשרי.

רציתי לרצות אותו כל כך. רציתי שהוא יהיה מרוצה ממני, שיתגאה בי. עבדתי קשה על זה. ככל שהשקעתי יותר, הרגשתי שאני מתרחקת מעצמי. הידיעה שיום אחד יהיה לנו ילד הייתה גם הגשמה של חלום וגם סימן לשינוי עמוק בזוגיות הרומנטית שלנו. הילד קיבל את כל האהבה שהייתה פעם שלי. זו הייתה בו־זמנית התגשמות של חלום והתנפצות של הזוגיות כפי שהכרתי אותה.

המאמצים שלי, הרצון שלי להרגיש אהובה ומוערכת — ככל ששקעתי בהם, כך הוא התרחק. החיים נראו אבסורדיים.
האהבה שלי אליו מרגישה עכשיו כמו גלויה רחוקה. ההווה הוא מסגרת שמחזיקה את הניסיונות שלי להיות אני, בגיל 42, אחרי שסיימתי לנסות להיות מה שאחרים רוצים ממני או מאמינים שאני צריכה להיות.

ועכשיו אני יוצאת למסע חדש. אני מנסה להבין איך זה מרגיש לרצות לצנוח במצנח חופשי, גם כשאומרים לי שזה מסוכן. אני עושה דברים שאמא שלי לא הייתה סולחת לי עליהם. אני מנסה לחגוג את עצמי מחדש — עם ילד ובעל, ועם עצמי. אני כבר לא ילדה, אבל אני זוכרת איך מתרגשים מהחיים.

זאת הייתה דירת ארבעה חדרים בפריפריה, הדירה ממוקמת בקומה הרביעית של בניין נוטה להתפרק. יש משהו מאד פונקציונלי בדירה, טלויזיה במטבח וספה שממוקמת שם גם מסיבות לא ברורות למתבונן.הדיירים זוג עולים מבריה״מ לשעבר, אנשים שעובדים קשה למחייתם ושמים לנגד עיניהם את המטרה של לעזור לילדיהם להתחיל את החיים ברגל ימין. הם לא משקיעים הרבה בבית או בעצמם כדי שיוכלו להרגיש שהמשאבים שלהם מוקדשים לתמיכה בילדים גילי ונועם. המטבח הוא חלק מרכזי מהיום יום, שם אוכלים אבל בעצם מרבית הזמן עובר שם. 
 ילדיהם של הזוג כבר התבגרו, הבת גילי כבר איננה גרה איתם אבל מגיעה לבקר והבן נועם  שעוד גר אתם מסב להם תחושה סיפוק מכך שהם עדיין נחוצים למישהו. האוויר בבית דחוס, יש תחושה של הרבה אהבה וחום אבל מעט מאד מרחב. עינה הבולשת של האם הייתה בחיפוש מתמיד אחרי פרטים שיספרו לה על חייהם של ילדיה. היא סיפר לעצמה וגם לסביבה שהיא דואגת להם ומתאבססת לגבי פרטים קטנים ככל שיהיו כדי לספק לעצמה תחושת שליטה. אולי בעצם היה לה נוח לקרוא לאובססיביות שלה לפרטים מחיי הילדים שלה דאגה כאיצטלה למשהו לגיטימי. 
כשגילי הגיעה לבקר עם החבר שלה הם התמקמו בחדר השינה הישן שלה ולעתים הסתגרו שם למשך שעות. הסקרנות גרמה לנועם לא פעם להצמיד את אוזנו לדלת ולהאזין למתרחש. לא שזה הפתיע מישהו מדיירי הבית, כבר היו פעמים שהוא נתפס מצוטט לה לטלפון (אפילו שניסה להסתיר את זה בדרכים יחסית מתוחכמות). הסכנה מלהתפס לא הצליחה לגרום לו להמנע מהנסיון לדלות פרטים. להפך, יש משהו מתוק בריח של הסכנה שנדף מהסיטואציה. בביקור הזה הוא שמע את אחותו גונחת. הצצה בחור המנעול לא הצליחה לגרום לו לגלות תמונה מלאה, אבל מהמעט שראה היה נראה כאילו הוא מעניק לה מין אוראלי. נועם עמד שם מחוץ לדלת עם תחושת עוררות מהולה בחרדה ואולי אפילו קנאה.החדירה לחייה של אחותו לא הייתה חדשה לנועם, בכל זאת להיות כל כך קרוב לאקט מיני עם החבר שלה היה דרגה אחת מעל לכל מה שנחשף אליו בעבר.  זה היה מרגש ובו זמנית הוא התמלא ביקורת כלפי עצמו והתקשה לחשוב איך ישב איתם בשולחן האוכל לאחר מכן.
 

איפשהוא בראשית גילוי המיניות שלי נתקלתי בבדסמ. זה היה מאד מקרי וממש לא מכוון. באותם ימים נהגתי לפקוד אתר סיפורים ארוטיים. שיטוט באתר הזה חשף אותי לחדרי צ׳אט עם אנשים שמתענינים בקשירות ושוטים בתור פרקטיקות לגיטימיות בחדר המיטות. העולם הזה שהוא די מסודר מבחינת הגדרות תפקידים, מותר ואסור קסם לי מאד. ראשית החיבור ביני לבין העולם הזה בתחושת השחרור לחוות הכל להגיד את מה שבוטה ולא יפה לחשוף את שפלות הרוח ולהרגיש בנוח.
נוצרה לי שם תחושה של בית, האנשים שהכרתי שם היו כמוני רגישים ומרגישים, מכירים את נקודות הקיצון של עצמם ומרגישים שם בנוח. בנקודת זמן מסוימת ביקשתי לצאת מהמשחק ולהתמסד. זה דרש לצאת מהביצה הטובענית של קהילת הבדסמ שהרגישה כמו בית. כי יכולתי להיות שם מי שאני באמת בלי מסיכות או העמדות פנים. יכולתי לדבר על איך אני שונאת או כמה אני רוצה להיות קטנה ושפופת קומה. החברים שלי חלקו אתי תחושות דומות שלא היה מקובל או אפשרי להשמיע במרבית תחנות החיים. כי זה לא מקובל לספר לפקידה בעבודה שאמא שלך היא בעצם אחד האנשים שאת הכי שונאת בעולם. היה בזה חופש ושחרור לשנוא, לאהוב בדיוק כמו שאני בלי תחושת הלחץ שלחלוק דברים מהסוג הלא נכון תגרום להרמות גבה ולרושם שלא ניתן יהיה לתקן או להחזיר אחורה.
כשהשעה להתמסד הגיע נפלה ההבנה שאי אפשר הכל. זה הרבה לבקש גם וגם, גם בנזוג שהוא חבר לחיים וגם מישהו שיתחבר לכל הקיצורים האלה. ככה יצא שעת הכרתי את ו׳ סגרתי את הדלת על העולם הזה. הוא מעולם לא הבין מה אני מוצאת בכל הקשקושים האלה. אני רק רציתי למצוא חן בעיניו, להביא חתן מוצלח הביתה, להיות שמחה בחלקי ולצאת מעולם הדייטים הנורא. הוא הגיע, מצאתי את מי שרציתי להביא הביתה לאבא ואמא. סגרתי את הדלת לעולם שבו הרגשתי בית וערומה מכל המסיכות שהחיים גרמו לי לעטות. חשבתי שזהו שאני לא צריכה יותר את הקיצון, שמחתי מאד שהצלחתי. מצאתי בעל שהוא חלומה של אמא שלי ואני אוהבת מאד. הוא גרם לי להרגיש נורמלית, נהגתי לומר לו שוב ושוב שהוא הבנאדם הכי בריא בנפשו שיצא לי להכיר ואהבתי את זה מאד.
זה החזיק מעמד הרבה זמן, היכולת שלי לחיות עם המסיכה של נורמליות. בעצם לא ברור עד כמה הצלחתי בהעמדת הפנים הזאת. לא ברור האם מישהוא חוץ ממני קנה את זה. אבל אני שמחתי מאד על התחפושת החדשה שלי. זה איפשר לי את הנורמליות שתמיד ייחלתי לה. זה החזיק 12 שנה עד שנשברתי. 

אני הגעתי לחדר שלו במלון, הוא חיכה לי עם דלת פתוחה. המעבר מלדבר בטלגרם במשך שנה וחצי לחיבוק בשר ודם היה מוזר. התיישבתי מולו וזה היה טבעי אבל מוזר. החיבור ביננו לא הפסיק, אני חושבת שאם שנינו לא היינו בשלב שבו כבר ראצינו להתמסד היינו ממשיכים חהזדיין עוד אז כשכרנו במקור לפני 15 שנה. 

יש משהו באיך שהוא מדבר על החרמנות שאני מייצרת אצלו שנותן לי את מה שאני צריכה. בשבילו זה בדיוק הפוך, החרמנות שלי מזינה אותו. 

אני אוהבת את איך שהוא רוצה להתמסר אלי ולעונג שלי, את איך שהוא יכול להיות מחובר לדגדגן שלי כמו שד שהוא יונק ממנו. חבל שהוא פחות מוכשר בלהעניק לי אורגזמות. הוא זיהה בישיבה שלי מולו בחדר המלון שאני לא לגמרי נינוחה. הוא הציע ללכת להביא בקבוק יין. זה באמת עשה את העבודה, הסתכלתי מהחלון שהביט על הטיימס סקוור וחשבתי על איך הייתי שמחה להיות זונה. בעצם משהו בסיטואציה הזאת הרגיש לי קצת זנותי, באתי לשם והוא ציפה שיקרה ביננו משהו שיהיה מין. אני גם רציתי מין, אבל לא ככה העדפתי שניפגש קודם לקפה ונשב קצת בטיים סקוור. נתנשק בטירוף בלי יכולת לעשות עם זה כלום ונתאפק עד הפעם הבאה שניפגש. הרגשתי את כל הדברים האלה, ידעתי אותם אבל לא יכולתי להתחמק מהתחיושה שיש לי תפקיד ויש ציפיות ממני. 

התישבתי לידו והתחלנו להתנשק,  זה הרגיש אותו הדבר כמו לפני 15 שנה שהיינו זוג. הבגדים שלי ירדן נורא מהר. הוא הוריד לי את הנעליים ונישק את כפות הרגליים שלי, רציתי לראות את המבט המעריץ בעינים שלו. ממש השתוקקתי לראות בעיניים שלו איך אני מחרפנת אותו. אהבתי לראות אותו על הברכיים מתחתיי, דחפתי לו את אצבעות כפות הרגליים שלי לפה וכל כך נהנתי מאיך שהוא התמסר לגוף שלי. הרגשתי שלא משנה מה אעשה או אדרוש הוא יסכים כדי שאשמח בו ואהיה מרוצה. שנינו באנו למפגש הזה עם הרבה ציפיות ומחשבות על דברים שהיינו רוצים להגשים. המרחק הזה בין הזמן שהיה לנו ביחד לבין התכןניות הגרנדיוזיות שלנו הנכיח את הפער בין הפנטזיה למציאות. אני לא אוהבת את הפער הזה במיוחד כשמדובר בדברים כאלה שציפיתי להם כל כך הרבה זמן. ביקשתי ממנו להישכב על הרצפה, בשלב הזה כבר לא הייתה לו חולצה אבל המכנסיים עוד היו עליון. התיישבתי על הפרצוף שלו. זה היה אחד רגעים שהכי ציפיתי להם ודוברו ביננו אינסוף פעמים. אהבתי לחשוב על השליטה שלי כשאנחנו נמצאים בתנוחה הזאת, על איך הלשון שלו תתמסר לעונג שלי ואזוז קדימה ואחורה עם האגן שלי. אזיין לו את הפה עם הפות שלי. באיזשהוא שלב הורדתי לו את המכנסיים והפשלתי את התחתונים שלו. אחזתי בזין שלו, אהבתי להרגיש מה הגוף שלי עושה לו. זה מה שטוב בזין, הוא לא יודע להסתיר איך הוא מרגיש. באיזשהוא שלב אולי במקרה ואולי לא חור התחת שלי מצא את דרכו לפה שלו. הו אלוהים, לא ידעתי שעונג כזה יכול להגיע מחיבור בין לשון לתחת. כל כך נהנתי מהלשון שלו שם, זה היה נהדר. החזקתי את הזין שלו ביד שלי וכל כך שמחתי על טיפות הזרע שהרגשתי, זה היה אישןר בשבילי שהיה לו נעים מאד. שימח אותי לא פחות שהוא התחיל להייחנק מהתחת שלי, אבל אז הפסקתי. בדיעבד אני חושבת שחבל.

זאת הפעם הראשונה שהיא נוסעת ללילה לבד. חמש שנים שבהם לילה לילה היא קשובה לקולות של התינוק שכבר הפך לילד. היא קרובה לבית, אם יצטרכו אותה זה מרחק נסיעה קצרה ברכבת. הם לא יצטרכו אותה כי מה כבר יכול לקרות? אבל עדיין יש את התחושה הזאת של שליטה. יש מין מחשבה כזאת שהחיים שלה עצרו מלכת, הכל ממוקד בצרכים של הסובבים אותה. לא שלפני הלידה זה היה מאד שונה אבל עכשיו זה כל כך מובהק. היא יורדת למטה ומחכה למונית, על גבה מונח התרמיל שפעם בחיים קודמים נסעה איתו לאיטליה. השכן עוצר לשאול אם היא נוסעת לטיול והיא ממלמלת שכן. היא מרגישה אשמה על העצירה הזאת של החיים. השכן כמו תפס אותה על חם מתגנבת החוצה מהחיים שמעייפים אותה. 
הנסיעה במונית עוברת די מהר, עוד מעט תגיע למלון בשכונה לא רחוקה מדי שהיא מכירה די טוב אבל אף פעם לא בילתה בה לילה. פקידת הקבלה מוסרת לה את הכרטיס המגנטי שאתו פותחים את הדלת. היא נכנסת לחדר שבו היא הולכת לישון הלילה וזורקת את החפצים שלה על המיטה. תחושת הקלה, איזה כיף שלא צריך לחשוב מה ו׳ יחשוב או יגיד, אפשר פשוט להיות. איזו תחושה משחררת להכנס לחדר מלון רק עם קול אחד בראש. זהו חדר קטן וניכר שניסו להפוך אותו לנעים עם מכונת כתיבה ותמונה ישנה מהימים שבהם זאת הייתה שכונת פועלים מפולין. נעים לה בחדר הזה שמרגיש מאד גנרי מצד אחד אבל מאד מיוחד בשחרור שהיא חווה. היא שוכבת על המיטה ונכנסת לחדר צאט. זה אותו חדר הצאט שבו בילתה יותר מדי זמן לפני עשרים שנה, בסוף אנחנו תמיד חוזרים לאותם דפוסים חשבה לעצמה. גם האנשים בחדר הצאט בחלקם היו כאלה שכבר הכירה אז.
עוברת שעה והיא אומרת לעצמה שמספיק וצריך לחפש ארוחת ערב. היא מתישבת באיזו מסעדה שאין בה כמעט אנשים. האוכל לא מאד טעים, אבל היא שמחה בחוויה. בהמשך היא מתישבת על בר ומזמינה קוקטייל. בודד לה, היא נכנסת שוב לחדר הצאט כדי להפיג את התחושות. 

כואב לי ואני רוצה להשפריץ החוצה את המוגלה. אני לא יודעת מה יותר קשה- דייטים או חיפושי עבודה, כל אחד מהם ארור ומקולל בדרכו. פעם לפני הקשר עם ו' רציתי להגיע לזוגיות עם עבודה מכובדת, היום אני מבינה אחרת.
וזה קשה עם הדחיות וחוסר הידיעה מתי זה יגמר. קשה עוד יותר לחזור מחופשה שהייתה מהמוצלחות שידעתי לחיפושים ולהתעסקות בפגמים שלי. כי זה מה שהחיפושים האלה גורמים לי להרגיש הכי הרבה, מה לא בסדר בי. בזמן שמה שאני אמורה לדבר עליו הוא ההפך המוחלט.

חודש בספירה למובטלות. היתי היום אצל ההורים, מאז שיש לי המון זמן פנוי אני מבקרת אחת לשבוע. מדהים איך משפט מטומטם של אבא שלי עדין יכול לגרום לי נורא בקלות לרצות לבכות, איך דברים לא משתנים. לא פחות מפתיע בסיפור הזה זאת חוסר המוכנות שלי להפרד מהם ומהרצון שהם יהיו בשבילי מקום להתנחם בו, אני רוצה לחזור להיות הילדה הקטנה שלהם.