מקום לקישקעס

במובנים מסוימים הרבה אחרי סיומו הרשמי של גיל ההתבגרות, נשארתי מתבגרת. הקסם שבלמרוד לא נתן לי להמשיך הלאה ואני המשכתי לעשות דווקא; לעצמי וגם להורי מולידי.
משהו שאריך פרום כותב באמנות האהבה ואיזה תהליך שאני עוברת מאז סיום התואר גרמו לי להרהר במקום של המרד בחיים שלי, שמתבטא גם בזלזול בעצמי. פרום כותב שם שחווית היפרדות "מוצלחת" מההורים מובילה לגיבוש של דמות אב ואם פנימיים שמאפשרים את התמרון בין הרך לקשוח שביחסים עם העצמי. ואני, אני מטפלת בעצמי בהרבה מובנים כעת.
איכשהוא יצא שתיעבתי את השורש הזה ט.פ.ל מכיוון שהוא בא להצביע על זה שלכאורה משהו לא בסדר ודורש תיקון. ועכשיו הטיפול נראה לי כמו תחזוקה שוטפת, משהו שאני חייבת לעצמי.

שקט זה רע? אין לי תשובה על זה. מאידך מה שיש לי להגיד על פוסטים שמתחילים בשאלות, זה שסופם להיגמר באיזה מין משו לא ברור.
זוגיות בשבילי זה שקט, לא משנה כמה קשה אני עובדת בלתפור את החורים בלב שלי. זוגיות מצליחה לאחות את הפצעים למשו קצת יותר נסבל בכזאת קלות. נראה לי שהשקט הזה קשור לזה שלא פירסמתי כאן כלום מזמן. וזה לא בגלל שטוב לי בזוגיות הזאת, אבל היא עושה לי שקט.

אלכוהול מהזן המשובח מאפשר לי לכתוב הלילה. על פרשת הדרכים הקרובה תחנה, אולי לא אותה אחת ממש. כנראה שקשה לי עם העובדה שאני פוגשת שוב ושוב בסמטאות המתפתלות של חיי את אותן התחנות בשינויים קלים. ובעצם רציתי להגיד שזה נעים שאתה אוהב אותי מבלי שאוהב אותך בחזרה, נעים ושונה.

עצוב לי וגם שמח. התואר הסתיים אתמול רשמית, נגמרו החובות שלי לאקדמיה. הקלישאות על סופים מדברות על התחלות חדשות, אני מבולבלת. הדברים לא לגמרי ברורים. נראה לי שאני אחזור לטיפול, לא חשבתי שזה יקרה בקרוב. הפעם האחרונה השאירה אותי עם טעם מריר מתוק, מרגיש לי שיש פצעים פתוחים אולי אפילו מדממים שאני כואבת אותם ואני לא צריכה לכאוב.

זה לא סוד גדול שיש לי חיבה גדולה למוזרויות. אחת לאיזה כמה זמן יוצא שאני מצליחה להפתיע את עצמי וזה מוזר, כי הי אני אמורה להכיר את עצמי לא רע בכלל. איזו כתבה היום ברשת הצליחה לגרום לי לתאווה לשוקולד פרה עם סוכריות קופצות, אז עברתי בסופר השכונתי ופתחתי את החפיסה עוד לא לפני שהגעתי הביתה. הביסים הגנובים בדרך הביתה הם מהסוג הכי שווה. אבל מה שהיה מוזר בכל הסיפור הזה זה בכלל הגעגוע שהסוכריות האלה עשו לי לנשיקות.לרוב הגעגעוים שלי לאחרונה מתאפינים בניחוחות של תאוות בשר. וזאת היתה כמיהה למשהו נורא פשוט וראשוני.

*נראה לי שאני הולכת לרשום פטנט על נשיקות עם סוכריות קופצות.

בית

מה הופך בית למה שהוא? זה קצת כמו ההבדל בין מה שבוחרים לקרוא לו home לבין מה שיכונה flat. בעצם את מרביתם המוחלט של השנים המעצבות שלי עשיתי בבית אחד. בדלתות שלו נפערו סדקים כאות לצעקות וטריקות רמות. ריחות בישולים הפכו להתניות פבלוביות שהפכו לתחליף לאהבה.
ואני עוד זוכרת איך נפרדתי ממנו לשלום לפני נסיעות ארוכות ואיך שמחתי לחזור אליו.
בבית שלי אני מתעקשת לא להחליף את תחושת הזרות במשהו אחר. דוחה תליית תמונות או התקנת טלפון נייח. כשיש לך בית אתה בעצם מה שקוראים לו מבוגר נראה לי, ואני במפתיע עוד לא מוכנה לכנות את עצמי בשם הזה. דווקא כשהייתי ילדה רציתי יותר מכל דבר אחר להיות מבוגרת. ילדים הרי הם יצורים זעירים שזקוקים למבוגרים ויש שלפעמים הם רוצים לרכוש דבר מה אך הם נטולי כרטיסי פלסטיק. בכלל לא הרגשתי שמותר לי להיות ילדה, כי באתי לעולם הזה כדי למלא תפקיד ומוטלות עלי ציפיות.
עכשיו אני מותחת את הסוף.

סתם רציתי להגיד הי, ושהכל בסדר.


*אולי זאת גלויה.

אני מתגעגעת לאנשים שהיו חלק מהחיים שלי, חלק אחר ממה שהם היום. הם כאן במרחק נגיעה, רק אחרת. זה כנראה לא רע אולי אפילו טוב שהם כבר לא כמו פעם. אבל אני לא מצליחה לעצור את הגעגוע ואת המחשבה שלא יהיו עוד כמוהם.

הכי טוב שיכורה

אי מוצאת את עצמי מפלרטטת עם בחורות. לרוב כאלה שבאות עם בחורים שאני מחבבת במיוחד.
מענין מה זה אומר.

אני מספרת לעצמי שזה בשליטתי. עכשיו לא מתאים, יש המון לחץ. לחץ לחץ לחץ, מציף אותי מכל הכיוונים. כשהתזמון יחזור להיות מתאים יחזור האקשן.