מקום לקישקעס

בערך אחת ליום הטלפון שלי מצלצל עם מנגינת הפתיחה של קרובים קרובים, זה הצלצול של ההורים שלי. הם מתקשרים לשמוע שאני בחיים וששום דבר יוצא דופן לא קרה במהלך היממה. לרוב נסחטת ממני אנחה בתגובה, לפעמים אני מתעלמת מהשיחה ולרוב עונה. לפעמים אני נוסעת לבקר אותם למרות שאני לא צריכה לעשות כביסה אלא פשוט כי אני רוצה להרגיש שהם אוהבים אותי. ע' אומר שכביסה זה נורא אינטימי ושאני צריכה להפסיק לתת להם לכבס עבורי. יש משו מאד פונקציונלי בתפקודיות שלי ושלהם כבת והורים. להפסיק לכבס אצלהם זה אומר שצריך לדבר באמת ולהפסיק להתחמק.

מרפי הזה הוא בנזונה כוסשלהאמאשלו. לא רק זה שמלא דת"שים נופלים עלי בזמן האחרון, בנוסף זה או שאין דייטים יבש חיי האהבה שלי שוממים או שיש לי שלושה בתוך משהו כמו 24 שעות. אני מנסה להסביר לעצמי למה זה שמאז המיתלוגי בתכלס אני לבד, אם שואלים אותי זאת חרדת הנטישה ובטח עוד כמה חרדות שקיבלתי בירושה מאמא שבטח לא עוזרת לי להיפתח. אני כועסת על עצמי על זה ששכבתי עם הדייט הראשון מבין השלושה, זה היה מיותר. לא רציתי להזדיין אתו, רציתי להבטיח את זה שהוא ירצה אתי. וכבר חשבתי שנפטרתי מהמחלה הזאת של לרצות, כי כבר זרקתי על התסמינים ממיטב התרופות שהיה לבית המרקת להציע. אבל הם חוזרים ומפתיעים אותי כשאני לא מוכנה.
אני רוצה לאהוב להיות נאהבת לתת להקשיב להיות חברה, וכל הרגשות האלה חיים בתוכו בלי שיהיה לי מה לעשות איתם. אני נשמעת כמו תקליט שבור בעיני עצמי וזה רק גורם לבאסה לחלחל יותר עמוק. מצד שני אצלינו במשפחה הנפילות הן חלק מהשיגרה ולא באמת נותנים להן להותיר רושם, אז ממשיכים הלאה.

ימי שישי בערב גורמים לי לאיזו מועקה שמתפשטת במורד הגרון. הם שוברים את האשליות שאני מטפחת במהלך השבוע על זה שטוב לי לבד ועל זה שאין לי בעיה עם הבדידות. אז זה לא באמת ככה, אני מסתכלת על הדרך שעוד נותר לי לעשות במקום להסתכל על הדרך שכבר עשיתי. אני רוצה לשפוך על עצמי דלי מים קרים ולגרום לעצמי להפסיק לברוח ולצאת החוצה מהקונכיה.
אמא קראה לי זונה, היא אמרה שתל אביב היא עיר קטנה ועוד כל מני דברים שרק היא ברוב טיפשותה יכולה להגיד. אם הזיונים הם סממן להסתגרות שלי בתוך עצמי, אז המצב לא טוב בכלל. כבר הרבה זמן ביחס לעצמי שלא קורה כלום, בתגובה האצבעות שלי יודעות לעשות המון נעים. וזה סממן לזה שהמין הפך להיות משהו אחר, הוא בשביל שאני אהנה ולא בשביל להוכיח. הלוואי שאמצא את הכפתורים שמשחררים את רגשי האשמה ואז אוכל להשתחרר ולהזדיין, זה עושה לי טוב להרגיש איך הגוף שלי משתוקק ומתפרק, לצרוח.

היאוש נפלא ומוזר הוא, מהתל בי לעשות את מה שבימים רגילים אני לא. אפשר היה לחשוב שנטלתי סיכון או משהו יוצא דופן בסגנון, אבל היתי צפויה למדי. חיפשתי מזור,היה זה עוד דתל"ש שנפל ברשתי המיומנת אבל לראשונה הוא היה בן גילי. זה קרה בלי שתיכננתי, הבדידות גרמה לעין שלי לסנן פחות נתונים ולאצבע שלי להיות מהירה על המקלדת. בסוף לא יצא מזה כלום, ראינו סרט ששיעמם את שנינו אפילו שאני בחרתי אותו. והנסיונות להחיות את השיחה כשלו, אז הזמנתי אותו למעלה לצפות באליל שלי ד"ר האוס. לא לא שכבנו, אני יודעת ששאלתם את עצמכם. והחלק העצוב הוא שאני לא יודעת אם הוא היה פחות ילד טוב עדין היתי נשארת נאמנה לעצמי.

אני מתעבת התחלות של מערכות יחסים, הייתי נותנת הרבה בשביל לדלג ישר לאמצע. הוא מוצא לי חן, באמת. אבל הזמנים שבין הפגישות כשאני יודעת שאני רוצה לפגוש אותו שוב אבל לא בטוחה מה הוא רוצה, עולים לי הרבה.
אני חושבת שאני כבר לא מחפשת מישהוא שיציל אותי מעצמי. מנסה להסתכל על אי הודאות של ההתחלה כשיעור באופטימיות כשהוא מפתיע אותי ומוצא איך להגיד שכן, הוא עדיין רוצה. אבל נכון לעכשיו, מוצ"ש עוד מעט יתחיל שבוע עבודה ומבחנים חדש, ואני מחכה.

אני ממלאת את עצמי באוכל בנסיון לסתום את החור שהשאירו אנשים שאני אוהבת ועכשיו בדידות ממלאת את החלל שהיה שייך להם. נסעתי לסופ"ש להורים, למרות שידעתי עוד לפני שעליתי לרכבת שאצטער על זה, אבל למרות שהם חיים בעולמות רחוקים מאד משלי כאן יותר קל.

היתי מצפה שאקבל כבר את זה שאנשים שמהווים חלק מהמרקם האנושי שמקיף אותי מוצאים בי דבר מה לחבב, אבל זה מפתיע אותי שוב ושוב כשזה קורה. אני רוצה לתת לעצמי להרגיש קצת רוך ולא רק קושי.

זהו,פוסט בלי תכלית: היום הודיעו לי שמישהוא שהכרתי התאבד. בניגוד לכל השאר, מס' הטלפון שלו עוד בזכרון של הטלפון שלי והיוסר שלו עוד מרצד כאופלין במסנג'ר שלי. עד היום זה היה שכן שנהרג בקרב או תלמידה מהשכבה מעל שנהרגה בתאונת דרכים והפעם מדובר במישהוא שאפילו הספיק להיות בדירה שלי בתל אביב. אני חושבת על הפעם האחרונה שנפגשנו, על זה שחייכנו ועל זה שנפרדנו בכעס ועל המשפט האיום שאמרתי לך רגע לפני שנפרדנו.
אני חושבת שלא יכולתי לעשות שום דבר, אבל מצטערת שהתעלמתי ממך בפעמים האחרונות שפנית אלי. ולמרות שאני לא אהיה שם מחר בלוויה שלך, אני רוצה שתדע שנגעת בי.

ההקבלה בין מקומות עבודה לבין זוגיות נראית לי יותר ויותר מתבקשת. התחושה ששניהם הכרחיים וחיוניים אבל עם זאת כל כך בקלות היינו מותרים עליהם בשניה לפעמים. אני מסתכלת על קורות חיים של אנשים ולרוב אנשים מחזיקים שנה עד שנתיים במקום עבודה במקרים נדירים ארבע שנים. התחושה הזאת שכל כך אופינית לחיים בחברה קפיטליסטית שתמיד יש אופציה יותר טובה כה ממכרת עד שקשה שלא להיסחף איתה. ואני משווה את זה לחיים שהורי חיים, שעבדו בכל חייהם באותו מקום עבודה, שממשיכים לחיות האחד עם השניה גם כשהשיגרה שוחקת והענינים רחוקים מלהיות אידיאלים.

לפעמים אני לא יודעת מה יותר. כי יש בי מזה ומזה, אהבה ושנאה כלפיך. כשאני מזהה חלקים בי שמזכירים לי אותך, אני נבהלת ומנסה לטשטש אותם כמה שיותר. חלקים אחרים כמו האהבה האינסופית שמלווה בנתינה אני רוצה לחזק. אני חושבת על עצמי כאמא, מדמינת את התחושות שימלאו אותי ואת הפחדים. תוהה האם באמת אצליח להמנע מהטעויות שאת עשית אתי. וחושבת שאם אצליח לתת כמו שנתת לי, זה המון.
אבל לא פחות מפחיד אותי לחיות בעולם שבו אלה שהביאו אותי, כבר לא חלק ממנו. אני חושבת על לאבד את שניכם, בזמן האחרון זה יותר מעסיק אותי כי עם ההכרה ביכולות שלי ובעצמאות גם הבדידות מתחזקת.