ימי שישי בערב גורמים לי לאיזו מועקה שמתפשטת במורד הגרון. הם שוברים את האשליות שאני מטפחת במהלך השבוע על זה שטוב לי לבד ועל זה שאין לי בעיה עם הבדידות. אז זה לא באמת ככה, אני מסתכלת על הדרך שעוד נותר לי לעשות במקום להסתכל על הדרך שכבר עשיתי. אני רוצה לשפוך על עצמי דלי מים קרים ולגרום לעצמי להפסיק לברוח ולצאת החוצה מהקונכיה.
אמא קראה לי זונה, היא אמרה שתל אביב היא עיר קטנה ועוד כל מני דברים שרק היא ברוב טיפשותה יכולה להגיד. אם הזיונים הם סממן להסתגרות שלי בתוך עצמי, אז המצב לא טוב בכלל. כבר הרבה זמן ביחס לעצמי שלא קורה כלום, בתגובה האצבעות שלי יודעות לעשות המון נעים. וזה סממן לזה שהמין הפך להיות משהו אחר, הוא בשביל שאני אהנה ולא בשביל להוכיח. הלוואי שאמצא את הכפתורים שמשחררים את רגשי האשמה ואז אוכל להשתחרר ולהזדיין, זה עושה לי טוב להרגיש איך הגוף שלי משתוקק ומתפרק, לצרוח.
לפני 15 שנים. 3 באפריל 2009 בשעה 16:28
