מקום לקישקעס

לאחרונה אני נוטה לפענח את עצמי באמצעות נסיונות להבין מה הלא מודע שלי מנסה להגיד.

חנכתי את המיטה החדשה בחדר החדש עם איזה צעיר 'מתחזק' משכיל וזה היה נפלא. איך שהוא ינק את השדיים שלי וזיין אותי בעדינות, פשוט נפלא. הפעם השנייה כבר הייתה פחות מוצלחת. הוא הגיע חדור מטרה ואני בעצם רציתי חום ומגע יותר מאשר פורקן לחרמנות.
כבר איזה שבוע שאני סובלת מדלקת ששולחת אותי לביקורים תכופים מדי בשירותים. זה כמובן הדליק אצל אמא את החלקים החרדתיים. אלה שגורמים לה לנדנד ולי לעשות דווקא, אז הפסקתי לקחת את האנטיביוטיקה כי החלטתי שמספיק והמצב החמיר שוב. אבל אני כבר מסוגלת להודות במשו שלא קל לי להגיד על עצמי, אני נהנית מהדאגה שלה. זה גורם לי להרגיש שהיא אוהבת אותי וזה הכי טוב שיש לי כי היא לא יודעת לבטא את זה אחרת.

אפשר להגיד שכבר התמקמתי, זה מתחיל להרגיש כמו בית. אני עוד מחלקת את זמני בין ההורים לדירה שלי, זה ילך וירד. יש גם עבודה ובכלל יש תחושה של התעוררות משנת חורף ארוכה, ארוכה מדי. אני מתעוררת לחיים ועוד גרסה שלי מגיחה לאוויר העולם, הקודמת יצאה עת אהובי שילח אותי בתואנות שסדקו אותי ותקופה ארוכה סירבתי להתאושש.
אני אוהבת את מה שאני רואה, ומתפנה לי יותר מקום לחשוב איך אני עושה יותר טוב את הדברים שאני עושה טוב? עבדתי על זה הרבה זמן, על היכולת להרגיש ככה. אולי הדחקתי את הצורך באהבה, לימדתי את עצמי לחיות בלי. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני בכלל עוד יכולה שוב ומיד מתעשתת ואומרת שכמובן שכן. אבל זה מפחיד ובצדק, מוזר שאני שכה מאמינה בלהרגיש כאילו אין מחר חוששת עד כדי שיתוק מפגיעה. מאידך הבחנתי במגמות שמזה זמן ידעתי שצריכות לקרות- ההתרחקות מהגברים המשמעותיים בחיי, אלה ששימשו לי למשענת. זה לא נעשה במודע או מתוך בחירה כמו שזה היה צריך להיעשות, אבל זה קורה. אני מפנה מקום במגירות למישומיוחד, כרגיל אני הרציונלית והשקולה מוצאת לנכון לעשות רשימת מלאי של התכונות המבוקשות בטרם ארשה לעצמי לאהוב שוב.

דיווח מהשטח

הימים הראשונים בדירה משלי עוברים לא לגמרי בקלות. הידיעה שבקירות השכנים ישנים אנשים זרים מוזרה ולרגעים מעיקה.
כל מני דברים שחיכיתי להם כל כך הרבה זמן כבר כאן. יש לי לבד שהוא לגמרי לגמרי שלי. אפאחד לא שואל שאלות.
קיבלתי היום את הסירוב הראשון בסבב חיפוש העבודה הנוכחי, בתגובה הרשתי לעצמי לקרוס קצת.תחושת ההי של הימים הראשונים מתחלפת בתובנות על זה שלעשות שיהיה לי כאן נוח וכיף זאת עבודה בפני עצמה. בדרך עצרתי להזכיר לעצמי שהמשרה הזאת הייתה קצת לקפוץ מעל הפופיק ושזה הישג נאה להגיע לראיון שני. במקביל השוותי בין מעסיקים לגברים ומה שהסירובים שלהם עושים לי, מזכירה לעצמי שהגיע הזמן להפסיק לחפש מה לא בסדר בי.
נסעתי קצת להורים, כדי לבכות מתחת לחצאית של אמא. איכשהוא הלבד מרגיש קצת יותר נוח כאן בינתיים. הצטידתי בספרים אהובים (הבושם/ פטריק זיסקינד ובשירות הדואר/ בוקובסקי) כדי שאוכל להפליג לעולמות רחוקים אך מוכרים.
נכון לעכשיו, נשארתי עם שני בתים ריקים, ההורים נסעו לביקור מולדת ראשון מאז שעזבו וכל השותפים ברחו לחו"ל גם. איך שההורים עזבו לשדה הרשתי לעצמי לשחרר בכי כזה שישב במורד הגרון הרבה זמן וחיכה להשתחרר.

הפוסט הזה הוא ה24 במספר כאן בבלוג, כבר עשינו כברת דרך ביחד.הוא גם נושא את הגיל החדש שלי מזה חודש וקצת. 24 ירשם כנראה בתור הגיל שבו התחלתי להבין מה זה אומר מבחינתי להיות אישה, בתשובה לתהיות שהתחילו בגיל 17 כשכבר הבנתי שהמשמעות של נשיות מבחינתי הרבה יותר רחבה מסממנים של פריון או היכולת להזדווג. אני עוד לא יכולה לספק הסברים בנוגע לשאלה הזאת שלי, אבל בהחלט מתחלה לחוש. לפני כמה ימים קיבלתי את המפתחות לדירה הראשונה שלי בכרך הגדול. ולמילה שלי יש משמעות עצומה מבחינתי, כי כבר יצאתי מבית הורי כשעברתי לגור עם בנזוג וחזרתי. ההבדל הוא שהפעם בניגוד לאז אני לא בורחת משומדבר ובטח שלא מעצמי. זה כבר כמה ימים שתחושת אושר ממלאת כל פינה בי, שומדבר לא מצליח לסדוק אותו. מבחינתי בהחלטה הזאת של לצאת לדרך משלי יש תעוזה, לוגית זה לא הצעד הנכון, אני ממשיכה ללמוד הרחק מהבית החדש ושכרתי בית עוד בטרם מצאתי עבודה שתכלכל אותי. בחרתי להאמין.

זהו, נגמרו לי התירוצים ונישאר רק לעשות. "רק", הרק הזה מלחיץ אותי ומפחיד אותי בו בעת. אבל כמו שכבר אמרתי לעצמי ולסובבים, הנזק יהיה גדול יותר אם אמשיך לשבת בחיבוק ידיים. אני אוהבת הרפתקאות וריגושים, זה זמן מה שלא נרשמו כאלה. "את צריכה שינוי" אמר י' מכר ותיק וכנראה שגם יודע דבר, אני מסכימה. השיממון הזה לא הולם אותי, זה שנגזר מהבחירה שבנוחות. ואני ספק משלה את עצמי שמשם יצמח הרבה טוב, אבל אני גם זקוקה לאמונה הזאת כדי שתניע אותי לעשות.

בשבועות האחרונים שהם אותם שבועות שמקדימים את יום ההולדת שלי אני דואבת. שוכחת דברים שקבעתי, מעליבה את הקרובים אלי ובעיקר קצת לא מכירה את עצמי. מבט חטוף במראה והאני שנגלית אלי, ממורמרת ומתוסכלת אבל גם אוהבת ומבוהלת. הזמן שלי אוזל ואני צריכה להחליט על הצעד הגדול הבא וגם הצעד הכי גדול. אותה החלטה שאם אתחמק ממנה אחטא לעצמי אבל טומנת בחובה סיכונים רבים.

משטמה, איזו מילה, מלאה בעוצמה. משטמה היא יותר משינאה. אפילו שכבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך, משטמה מתארת חלק גדול מהרגשות שלי כלפיך. את רוב מה שאני יודעת למדתי ממך: איך לאהוב עם כל הלב הענק הזה שיש לך, איך לצעוק, איך לסמוך על המתנה הנפלאה ששמה אינטואיציה. והשינאה יוקדת בי, איך לא השכלת להניח לשכול והכאב.

כמה שזה מוזר לי שמשהו כה מוכר הופך לזר. פתאום קשה לי לתאר את מה שכבר קרה המון פעמים. איך היד שלך סטרה לי ולא הרגשתי צורך להיות חזקה. איך שבכיתי. נורא. מוזר.

לפעמים נדמה לי שהקול שלי הוא ישות בפני עצמה, אני רוצה לדבר והוא מסרב לבקוע. יש בי המון קולות עם מנעד רחב מאד. וכעת הקול החשוב מכולם מתעורר לחיים, זה שלא מתבייש ברצונות שלי. הוא היה שם כל הזמן, חיכה שאחליף סוללות במכשיר השמיעה הקרוי "אני".

שוב אני מוצאת את עצמי משתוקקת לחוש נאהבת. כשזה קורה, קצת יותר קל לי לאהוב את עצמי. כי הרי אם מישהוא אחר מצא לנכון, כנראה שיש שם איזה משהו ראוי. אז אני מוכרת: בזול, ביוקר, עם הנחות קישוטים ופיוטים. משועבדת לרצונות הלב המשתוקק שלי.