אפשר להגיד שכבר התמקמתי, זה מתחיל להרגיש כמו בית. אני עוד מחלקת את זמני בין ההורים לדירה שלי, זה ילך וירד. יש גם עבודה ובכלל יש תחושה של התעוררות משנת חורף ארוכה, ארוכה מדי. אני מתעוררת לחיים ועוד גרסה שלי מגיחה לאוויר העולם, הקודמת יצאה עת אהובי שילח אותי בתואנות שסדקו אותי ותקופה ארוכה סירבתי להתאושש.
אני אוהבת את מה שאני רואה, ומתפנה לי יותר מקום לחשוב איך אני עושה יותר טוב את הדברים שאני עושה טוב? עבדתי על זה הרבה זמן, על היכולת להרגיש ככה. אולי הדחקתי את הצורך באהבה, לימדתי את עצמי לחיות בלי. לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני בכלל עוד יכולה שוב ומיד מתעשתת ואומרת שכמובן שכן. אבל זה מפחיד ובצדק, מוזר שאני שכה מאמינה בלהרגיש כאילו אין מחר חוששת עד כדי שיתוק מפגיעה. מאידך הבחנתי במגמות שמזה זמן ידעתי שצריכות לקרות- ההתרחקות מהגברים המשמעותיים בחיי, אלה ששימשו לי למשענת. זה לא נעשה במודע או מתוך בחירה כמו שזה היה צריך להיעשות, אבל זה קורה. אני מפנה מקום במגירות למישומיוחד, כרגיל אני הרציונלית והשקולה מוצאת לנכון לעשות רשימת מלאי של התכונות המבוקשות בטרם ארשה לעצמי לאהוב שוב.
לפני 16 שנים. 18 בספטמבר 2008 בשעה 20:06
