מקום לקישקעס

כואב לי ואני רוצה להשפריץ החוצה את המוגלה. אני לא יודעת מה יותר קשה- דייטים או חיפושי עבודה, כל אחד מהם ארור ומקולל בדרכו. פעם לפני הקשר עם ו' רציתי להגיע לזוגיות עם עבודה מכובדת, היום אני מבינה אחרת.
וזה קשה עם הדחיות וחוסר הידיעה מתי זה יגמר. קשה עוד יותר לחזור מחופשה שהייתה מהמוצלחות שידעתי לחיפושים ולהתעסקות בפגמים שלי. כי זה מה שהחיפושים האלה גורמים לי להרגיש הכי הרבה, מה לא בסדר בי. בזמן שמה שאני אמורה לדבר עליו הוא ההפך המוחלט.

חודש בספירה למובטלות. היתי היום אצל ההורים, מאז שיש לי המון זמן פנוי אני מבקרת אחת לשבוע. מדהים איך משפט מטומטם של אבא שלי עדין יכול לגרום לי נורא בקלות לרצות לבכות, איך דברים לא משתנים. לא פחות מפתיע בסיפור הזה זאת חוסר המוכנות שלי להפרד מהם ומהרצון שהם יהיו בשבילי מקום להתנחם בו, אני רוצה לחזור להיות הילדה הקטנה שלהם.

השבוע הראשון שלי כמובטלת עובר לא קל בכלל. מה שכל כך מפחיד אותי במובטלות זה הלבד, המון התמודדות עם בדידות. זה לא שקל לי להתמודד עם לבד בשגרה וכעת זה מתעצם. לא רק הלבד גם החרדות, חברותיו הטובות של הלבד נמצאות כאן אתי במלוא עוצמתן ומגחכות אותי כי אני חרדה מלהשאר בבית וחרדה מלחזור לעבוד.
יש גם דברים טובים שקורים, השבוע מזה הרבה מאד זמן בלעתי ספר שלם, אני לא זוכרת מתי זה קרה כבר. היכולת הזאת לצלול לתוך עולם של אחרים ולהסתכל בהם מהצד מבלי שיסתכלו עלי בחזרה קסומה בעיני, אבל איכשהוא בתוך הרעש של היום יום זה קורא פחות. ועוד במסגרת דברים טובים שקורים השבוע: אני וע' אחרי תקופה מאד מאד ארוכה קצת מתקרבים. משמח אותי שהוא יודע להושיט יד כשאני צריכה אותה, זה מחזיר לי אמון.

המון זמן כבר שלא הייתי מובטלת, 3 שנים. הלוואי שאשכיל להנות מזה, שיהיה הרבה שופינג וסרטים בצהריים כשהקולנוע ריק וללכת לים דווקא עכשיו שהתקרר וכל הצרפתיים עזבו. הלוואי שה יהיה קצר וממוקד. הלוואי שהקלישאות על סופים התחלות, דלת נפתחת, דלת נסגרת יהיו נכונים. כמה שסבלתי בזמן האחרון, לא מגיע לי לסבול כי אמא שלי סבלה מספיק בשביל כולנו. מרגיש לי יותר טוב וגם לא טוב, כי זאת דרך חדשה של אי ודאות. איך שכיף לכתוב ככה בלי לחשוב יותר מדי, רק לזרום- חבל שאי אפשר יותר ככה.

אני מאמינה בקונספט של טיפול ובמה שהוא נותן, היכולת לפתוח דברים והאמונה שאפשר לשנות דברים. את הסשן האחרון אצל המטפל שלי סיימתי במחשבות על הפעם הבאה שאחזור אל הספה. המחשבה הזאת מעוררת בי תחושת כשלון, אני יחסית בטוחה שבשלב כזה או אחר יגיע הצורך וזה קצת מאיים עלי.
לאחרונה מקוננת בי התחושה שדברים שבאתי איתם אל הטיפול כאן שוב אתי. הם לא נעלמים אולי רק משנים צורה.

מישו מהעבר כתב כאן בבלוג שלו, הוא גרם לי להזכר בזה שלא כתבתי בעצמי למרות שיש על מה. עברה שנה וחצי של התקדמות עצומה, במידה רבה אני כבר לא פה. כמו איזו התמכרות לסם, אני מתגעגעת.

בעצם אין לי משהו להגיד, זה כבר כמה זמן ככה. באתי לבקר כדי לצפות בעצמי ככה מהצד מתוך תקווה שאולי יקרה משהו. וזה לא קורה.

כולם מסכמים ודברי הטעם היחידים ששמעתי בהקשר גרסו כי הדבר המשמעותי ביותר שהתרחש בעשור האחרון הוא שכולנו ללא יוצא מן הכלל הזדקנו בעשר שנים. אני לא כאן כדי לסכם את העשור, אולי כדי להרהר בשנה שהייתה. זאת הייתה שנת התפר בין המעבר שלי לכרך הגדול וסיום התואר. כלומר עוד מ2008 אני כאן, אבל רק עכשיו זה מתחיל להרגיש כמו שצריך. וזה לא קל המעבר בין סטטוסים הזה, אני מחפשת את עצמי בגרסה חדשה לא סטודנטיאלית, קצת מתגעגעת וקצת לא. מה שכן, התחושה שיהיה בסדר/אני בסדר, משתרשת.

*אולי בעצם המהות של כל דברי ההבל הללו זאת צפירת הרגעה לכל מנגננוני החרדה שלי.

איזה ע' אחד אבל לא האחד שאני בדרך כלל כותבת עליו אמר פעם שנשמע כאילו אני כותבת כדי לקרוא את עצמי שוב ושוב אחר כך, כמובן שהוא צדק. וכבר כמה שעות יושב לי בתוך הלוע להגיד משו, ברור לי שזה לא יהיה חד או שנון. אבל אני עדין צריכה להגיד שחרא לי עם היחסים החד צדדיים שיש לי עם המעביד שלי. אפילו שקיבלתי תשובה חיובית על התפקיד הבא שאני רוצה מאד, כן אפילו שירקתי הרבה דם כדי לקבל אותו. זה פשוט מרגיש כאילו הם עובדים בצורה עקומה.
נו כרגיל, אפילו שמחקתי מלא דברים בשבועות האחרונות מה 2 דו ליסט שלי, אני לא מרוצה. די כבר ט', מרמור זה לא סקסי.

במאגר האסוציאציות של היקום דברים נוטים להתחלק: בין אלה שנחשבים לטובים וכאלה שנמנים על הטובים פחות או רעים. הפוסט הזה מוקדש לאחד כזה שנחשב לרע, אולי לא רע ממש אבל בודאי שלא טוב.
אני מפשפשת בתיבת הזיכרונות שלי ומנסה להיזכר איפה הוטמע בי הקישור בין בכי למשהו לא טוב שכדאי לשמור אותו להזדמנויות נדירות ככל האפשר ואני חוזרת לבית הספר היסודי. אי שם בשנותי הראשונות במערכת החינוך הבכי כבר איבד מהלגיטימציה שלו. זה לא באמת חשוב באיזו נסיבות למדתי את השיעור הזה שעדיף שאני לא אבכה, גם כשלא טוב לי. הענין הוא שלא זאת בלבד שהמסר הזה היה חד וברור, אלא גם שהוא עבר הן מהמבוגרים והן מהילדים כאחד.
גם היום שעברתי איזה מין תהליך התפיסות עם הבכי, אפילו שאני מרגישה נוח בחברתו יחסית ומיחסת לו המון חשיבות ביכולת לפרוק ולאתחל מנגנונים – לא קל לי איתו. נגיד יותר כיף לי לבכות על כתף, מאשר לבכות לבד. ולפעמים גם כשמאד בא לי ואני לבד עם עצמי מרגישה איך הוא מטפס לי בגרון ואני לא מצליחה לשחרר אותו החוצה.