דמעות והסמקות

אני פאקינג. מקסים. 

ומתוק. 

ורצוי. 

וכיף איתי.  

ואני מעלה חיוכים לאנשים. 

ואני מרגש את מי שאני אוהב.

ואני יצירתי.

ואני חכם.

ואני מסוגל להרבה.

ומגיע לי שיהיה לי טוב.

חסרה בייבי סיטר באופן דחוף.

התינוק בן 457 חודש.

ישמח שמישהי תדגור עליו.

די מהר בגיל 6 הבנתי שהמציאות לא אוהבת אותי אז התייחסתי למשחקי המחשב כעולם האמיתי ולמציאות כסתם מקום שצריך להיות בו כשאני לא במחשב

היה נחמד לי בעולם שיצרתי לעצמי אבל אז פיספסתי את כל המסלולים של חטיבה-תיכון-צבא-חברים-טיול אחרי צבא-מערכות יחסים-לימודים-קריירה-משפחה וכו... וכו... שלאנשים יש. אני לא חוויתי כמעט כלום מזה.
יש לי הרבה בראש אבל הרוב לא קשור לאנושות - ובטח לא לחברה הישראלית שאני חי בתוכה. אני בן אדם די סהרורי והזוי. שלפעמים עושה קצת עם עצמו משהו, אבל רוב הזמן כלום לא מצליח לי.

עכשיו, ביום האחרון של גיל 37, זה קשה להיות אופטימי שמכאן דברים ישתפרו. למרות שאני מנסה להיות אופטימי.

עוד שבועיים וקצת ב 31.1 אני חוגג יום הולדת. זה יהיה בתל אביב. מי שרוצה לבוא תדברו איתי

משהו השתנה בי השנה.

בכל נקודה בחיים מאז שאני ילד הייתי אומר לכם שאני בן אדם רומנטי מלא באהבה. הסתכלו עלי וראו אדם אדיש כלפי הסביבה, מרוחק, מנותק, או אפילו סנוב. אבל ככה האמנתי גם אם לא רואים את זה חיצונית.

משהו השתחרר בי השנה. כל כך אהבתי, הערכתי, הערצתי את אמא שלי. חלק גדול מהלב שלי התפזר לו באוויר. איך חייתי לפני כן? הלב היה במקומו? מקובע? ידעתי איפה הכל ברמה שלא היה צריך לדעת להיות מודע?  ואז מצאתי את עצמי אוסף שברים וזכרונות, מחבק אותם קרוב לחזה. ובוכה בזמן שהם נעלמים ויש ים ללא סוף שלהם שהופך לסערה מסביבי.

מסתובב סהרורי בעיר הולדתי ומחפש את עצמי. כל פינת רחוב היא היתה שם, וגם אני. אבל הרחק משם אני נתקל בה מחדש. ברעיון שלה. יש בי כל כך הרבה חלקים נסתרים שנעלתי ושכחתי. כל יום אחד חדש מתעורר - והוא לא יודע שהיא הלכה. כל יום אני צריך לבשר למישהו חדש את הבשורה. זה לא נגמר. ובחלומות היא שם וגם שם אני לא יודע שהיא לא שם.

בפרספקטיבה אחרת אני בר מזל שלא חוויתי אובדן עד הנקודה הזאת לעומת מימד קיום אחר או תקופת קיום אחרת. בפרספקטיבה שבתוכי קשה לנווט כש 2 החלונות החוצה מהראש שלי מכוסים בגשם בלתי פוסק. חצי שנה של תהום. חצי שנה של מי אני? ומה אני בכלל? אני כבר לא יודע. ככל שאני ממשיך לחקור אני עוד פחות יודע.

תקופות שנמאס לי שמגיע לי הפסקה מהמציאות. עכשיו אתה רק טיפש שיודע לעשות א' ולפעמים קצת ב'. תודה, אעשה את זה. האמת שזה קיום מספק. הלוואי. לפחות הצלחתי לסיים מחוייבויות ככה.

והחצי שנה עברה והאמת גם 9 חודשים עברו אל תשאלו אותי איך אבל לפחות אני לא סהרורי יותר. כלומר סהרורי מידי פעם אבל לא למשך שבועות שלמים.

אבל הרגשנות שלי זה סכר שנפרץ ולא יחזור. אני בוכה וצוחק ונזכר ובוכה ומחייך ובוכה ומושיט יד ורואה מה שהם רואים ובוכה ובוכה.

שנה שעברה התגברתי על האוטיזם דיברתי עם אנשים בכח יצאתי מהבית בכח ופיתחתי חברויות מעשירות אבל לאחרונה אני לוקח כל דבר ברצינות מבטא אהבה והערכה בקלות יותר ויודע שהכל זמני שהכל יכול להיגמר. ויש קשרים שנגמרו. וכל מה שהיה אי פעם קיים נגמר וכל מה שעכשיו יגמר גם.

ויש קשרים שהרסתי בעצמי בזמן שלא חשבתי שאני בן אדם. שניים מהם באמת חשובים לי. קשר אחד אני מתדיין עם עצמי שאני יודע איך לתקן ואת השני לא בטוח שאפשר. אבל אני מודה על כל האנשים שבחיים שלי ברגע זה ואני שמח להכיר אנשים ונהנה להכיר צד חדש של מי שאני כבר מכיר.

הכל נהיה חרא יותר והכל גם משתפר יותר עם כל שניה שעוברת.

חלמתי שהסתובבתי ליד בית ילדות בניין שגרתי שם פעם ופתאום פתחו בית קפה מאוד נחמד. יש מישהי עם הגב אלי שזיהיתי. אבל לא הייתי בטוח. ידידה שאנחנו כבר לא מדברים יותר. התקרבתי. כן זאת היא, ויושבת שם עם חברה שלה. ניגשתי להגיד שלום. היא מיד נשענה לאחור והתנגדה. בעצם אנחנו כבר לא מדברים יותר. לחברה שישבה בצד הסיטואציה נראתה מוזרה והיא שאלה "אתה מכיר אותה?" עניתי לחברה כן וניגשתי לידידה מפעם ובאתי לקרוא בשמה אבל היא עצרה אותי, כנראה פחדה שאגיד כינוי סוטה בדסמי שלה היא לא ידעה איך אפנה אליה, השתלטה על הסיטואציה והציגה את עצמה בפני במקום שזה יהיה הפוך. נתנה לעצמה כינוי מוזר שלא הכרתי והמציאה עבור הידידה שלה אירוע מונפץ שכביכול שם הכרנו ושרק יום אחד אי פעם התראינו. הבנתי שאני לא רצוי באיזור ושהנוכחות שלי רק יכולה לגרום לסיבוכים מיותרים לאנשים והתנדפתי משם.

טחנתי כל כך הרבה מים בחיים האלה כי אני מבצע פעולות ללא ידע איך להגיע לאנשהו. אני גם לא יודע לאן לנסות להגיע לאן לכוון, אני רחוק מידי מהאנושות שאין מסלול קיים שפרט אחר הולך בו שיכול להתאים לי. מה נשאר רק לעשות ניסויים ותאמינו לי עשיתי. אין לי גבולות או טקט ולא אכפת לי להיות מוזר כי גם ככה אחרי היכרות כולם יבינו שאני מוזר והזוי מה זה משנה בכלל. הבעיה היא שהניסויים כשלו אחד אחד ואני אגיד לכם מה נשאר, הרכבת שהולכת להתרסק ואני יודע את זה ואני חייב ליסוע בה עד הסוף רק בשביל תחושת ההשלמה, סוג של אובססיה. ללא שום אמונה שמשהו יכול לצאת טוב בשבילי כל עוד אני מעורב. וגם ההתרסקות הזאת היא בטווח קצר. מעבר לזה נגמרו הניסויים והיכולת שלי לבצע אותם כבר פחתה עם השנים. שזה עומד להשאיר רק דרך אחת החוצה. אמא לא היתה מתמודדת עם זה אז מזל שהיא לא פה יותר. היא כל כך אהבה לקצץ לי את הכנפיים שקשה להשתקם מזה אולי אם הייתי בגיל אחר אולי הייתי יכול להשתקם. חבל שהיא לא הלכה כבר קודם. כל כך הרבה דברים יכלו לקרות שהיו משנים את המסלול ושלא הייתי כאן. זה מצחיק אותי שהכל באמת קרה. שהכל באמת קרה שזה אמיתי ולא בדיחה ואני כאן. הגירסה הכי גרועה שלי, בגיל שכבר אין תקווה ושכבר אי אפשר לבנות חיים. מצד שני כל כך הרבה דברים יכלו להיות שבכלל מעולם לא הייתי מקבל חיים לראשונה (ועם העויינות של ההורים שלי אחד לשני (ובכללי לעולם) זה יכל בקלות לקרות) אז מה זה משנה שנולדתי ושחייתי או שלא נולדתי או שמתתי או טבעי או שלא.

כמעט כל קופסאת קונדומים שרכשתי נזרקה בסוף בגלל פג תוקף.

(קופסא אחרונה מלפני שנה. כבר שכחתי איך זה נראה בנקודה הזאת. אבל התחלתי לצאת עם מישהי התמזמזנו ועמד להיות יותר מזה. פייר התרגשתי היתה התאמה ואולי משהו יצליח. ואז בום גוסטינג 4 חודשים 🤣 כמובן)

למה אני נמצא באתר הזה? לא בגלל המציאות.

בגלל פנטזיות מוזרות שיש לי בראש מאז גיל שבע ועד עכשיו.

שלושים שנה טרוד מכל ההזיות האלו.

החלום היה למצוא מישהי מוזרה כמוני, שאולי מספיק מוזרה כדי שהיא תצליח להבין אותי, ולממש ביחד חלק מהדברים האלו.

והרגשתי בבירור חלק מקהילת הבדס"מ - זה הזהות שלי! הכרתי גם המון אנשים במציאות.

אבל במציאות שלי אף אחת לא שמה עלי כל החיים. הגיע הזמן לקבל את המציאות. אני לא בן אדם מציאה.

וגם כשכן התעניינו בי נמאס להן די בתחילת ההיכרות, כך שאני לא מכיר משהו אחר חוץ מהבדידות.

אבל בדס"מ זה לא סרט בראש, זה דבר שאנשים מבוגרים עושים במיטה, כחלק מחיי האהבה והמין שלהם.

ואני סתם ילד מפגר והוזה, שבכלל לא יודע מה זה חיי אהבה.

להיות פה באתר ולקרוא פה סיפורי סשנים בבלוגים רק גורם לי לשנוא את החיים שלי יותר.

כל דימיון של כמה מהנה זה לחיות חיים מלאים, דבר שאני יכול רק לחלום עליו.

חבל שבן אדם כמוני קיים. מהמוטציות הכושלות של הטבע - אלו שיש מנגנונים כדי למנוע את זה שהם יתרבו.

אז אין כל כך טעם לחיים שלי. חוץ ממה שאני יוצר לעצמי.

ואני מנסה ליצור לעצמי מסלול חדש נקי מכל מה שהכרתי עד כה. להתעלם עוד יותר מהמציאות.

ואני מקווה שאצליח לחיות את החיים המוזרים שלי ולהשיג את המטרות המוזרות שלי. ולא להיכנס לאתר הזה יותר. ולא לחשוב יותר על מה היה אם...

אם הייתי יכול להיות מישהו אחר.

זה גם לא מציאותי הרצון לשפוך חומצה על העבר שלי ולטהר אותי מכל זיכרון וכל פלאשבק.

זה הולך לתקוף אותי באופן יום יומי. אבל אני אנסה לשכוח מכל העולם הזה שאין לי חלק בו ולהינות מהפינה הקטנה שלי בחיים.