יום הולדת 36 שנים שמתוכם 30 שנים שאני דחוי חברתית. וגם כשזה לא המצב אני עדיין מרגיש ככה כי גרמו לי להרגיש ככה. נשבעתי לברוח החוצה וגם הצלחתי במה שניסיתי בליצור עולם פנימי עשיר ולחיות בתוך הראש שלי באינספור עולמות ואני לא צריך אף אחד.
סוג של פיתרון.
אבל בפועל אני בודד מאוד. כל החיים אני מרגיש דחוי חברתית. מרגיש דחוי מינית ומרחם על בנות המין היפה וחוסך מהן את העסק ובכלל לא מתחיל איתן. ובכלל לא מדבר עם בני אדם על כלום. מרגיש נכה שלא מסוגל לעשות דברים בסיסיים שלאחרים באים בטבעיות.
אבל יום הולדת שוב. 36.
מרגיש.......
שביזבזתי את השנים היפות שלי על בדידות.
שבזמן שאנשים ניסו להינות מהחיים אני חיפשתי כל דרך מילוט. לברוח מהמציאות.
מרגיש כמו נרקומן שחי מסומם כל חייו.
בשלב הזה כבר לא נאה. וכבר די עייף מהחיים.
מרגיש כמו בן אדם שהיה בכלא כל חייו ולא ידע משהו אחר.
וגם אם החיים ישתנו ואצא לחופשי, מה כבר נשאר.
וזה לא שהדיכאונות יעזבו אותי במכה.
טיפול מתמשך ורציף הם אומרים. בניית שגרה טיפולית.
אף רופא מעולם לא עזר לי.
וגם אם כן, יקח שנים.
אולי אהנה רק מהעשור החמישי של חיי?
ואז כבר. מה כבר נשאר?
בן אדם עם נכויות, עם מום ועם צלקות, כן הכל נפשי אבל עדיין, זה לא הגיוני. המאמצים לרצות להמשיך למרות הכל. יש אנשים שלא נולדו לעולם הזה.
לפני שנתיים. 1 בפברואר 2022 בשעה 1:00
