חמוד כושל ומבשל

לא אוהב להודות שאני פרנואיד.
אבל ככה אני רואה את העולם.
נסיונות להציץ אל מעבר לחיים שלי.
תבינו. שום מציאות לא מספיקה לי.
כשהגננת סיפרה לכל הילדים סיפור על חיות מדברות אני הצצתי אל מחוץ לחלון בשאלות עבור השמיים. על מה ולמה התודעה הזאת שאני מחזיק בה? האם אני שולט בלעדי בכוח החישוב הזה שהמעבד האינסופי הקצה לי? מה ההבדל בין מה שאני מודע לו עכשיו לבין מה שחברים שלי בגן מודעים אליו? והאם הזהות של התודעה שלי משנה בכלל? מה פשר הקשר הרופף הזה בין גוף לנשמה, ולמה הגוף הזה משתרך אחרי ומאט אותי? מה אם התודעה הזאת היתה יוצאת מתוך הגוף (שכרגע תקוע על כיסא בחדר כמו כולם) אל הבחוץ? עפה לתוך השמיים כדי לראות דברים בגדול יותר? כמו השמיים? מה אם הייתי מוותר על ה"גוף" או על ה"אישיות" שלי בתור בן אדם? בסוף כל מעלית מחשבה שכזאת הייתי מקבל בחזרה רק אורגזמה מוחית מלווה ברעידה וקור מצמרר. תמיד היה לי חשק לקחת עוד רכבת. אני זוכר בבירור איך שיצאתי מתוך הגוף של עצמי. אבל לא הגעתי רחוק. אי אפשר באמת לגעת באינסוף למשך יותר משניה. בכל זאת ידעתי די מוקדם במירוץ הידע שהקסם הזה שמניע אותי ואני קורא לו "עצמי" לא רק יצא מתוך הרחם של אמא שלי אלה מתוך משהו הרבה יותר גדול.

אבל תשובות מהשמיים לא קיבלתי מעולם. לא הרגשתי רגעי חסד הדדיים. השמיים לא רואים אותי ממטר.

הרגשתי מה שאני. ידעתי מה שאני. ילד קטן בעולם של ענקים.
למה בגיל 5 חשדתי שהמבוגרים הם מפלצות מעולם אחר בקונספירציה נגדינו, הילדים, ושכל פעם שאין ילדים בסביבה הם מראים את טבעם האמיתי ומתלחששים איך לשלוט עלינו בלי שנשים לב?
מישהו החדיר לי את התיאוריות קונספירציה האלו או שאני המצאתי על דעת עצמי?
ולמה בשנים שלאחר מכן באו לי בדמיון נשים מלאות גאווה, שומנים, שרירים, ותאווה - ענקיות בכל מימד בכל מובן אפשרי שעבדו עלי בתכסיסים להיות עבדן להתעללויות?
אבל למה חשתי יראת כבוד אליהן גם אל מול המצב הממש לא "הוגן" הזה?
ולמה לעזאזל המשכתי לדמיין בהתלהבות עוד ועוד סצינות משפילות ואכזריות ומצמררות, למרות שיצאתי בסיפור הזה הכי מופסד שיש?
קורבן שמתקרב אל עבר הלהב בלי למצמץ. בתקווה שיוכל לפחות לנשק את יד הרוצחת לפני שהיא לוקחת אותו.
זה ריגש אותי כמו ששום סרט אימה זול בחיים לא יכול.
כי פנטזיה בשבילי כשאני בחושך זה דבר אותנטי.
(היתרון בעניין הזה או הבעיה היחידה היא שאין עלי שריטה)
אז בתור ילדון כל פעם שהושארתי לבד ברחתי מחייזרים, הוחזקתי בן ערובה על ידי הסדיסטית, או יצרתי לעצמי עולמות אחרים.
וכל פעם שאעצום את עיני לפרקי זמן יערך מירוץ בין התמונות הכי זוועתיות שהמוח שלי יודע לייצר אל קו הסיום אל אמצע השחור על מנת למלאו.

אני לא חווה את העולם. אני אוכל סרטים על העולם
נכון שכיף לבהות בעננים בלי סוף?
לפחות אף פעם לא משעמם פה

וגם כשידעתי לאונן, כאשר פנטזיה היתה יותר מידי ענוגה הגיע גל מוות ששטף אותה עם שדים.
והשאיר את תמימותי חשופה אל מול פראפיליות שונות ומשונות.
כל כך הרבה "רוע", מבפנים... אז מי הסאדיסט בסיפור הזה בכלל?

אבל רגע... אני רוצה להשליך את הסאדיזם הזה אל עבר מישהי אחרת ולהיות מזוכיסט שאוהב שמרביצים לו.
כל הזמן תהיתי... מה יקרה כשאתבגר? האם אני היחיד בעולם בעל סטיות כאלו? האם יהיה אפשר לשכנע אישה שפויה להרביץ לי ללא כל סיבה נראית לעין? אם זאת תהיה אהבת אמת, אולי היא תסכים להחטיף לי פליק קטן פה ושם? אולי צריך להתחנן לקבל מכות? אולי אסור להתחנן לקבל מכות?

ובכן... תשובות חלקיות לשאלות האלו קיבלתי אחרי אינסוף פאשלות עם המין היפה.
והסקסי. והמגרה. והמיסתורי. והשקט והמנצח והרועש והלוקח.
וכמובן יש לי את העובדה האיומה המשיכה האובססיבית לנשים בלתי מושגות.
ואם היא לא בורחת אני בורח.
ואם היא מראה סימני חולשה אני אצא מגדרי להעליב אותה סתם כדי לבחון איך היא תגיב.
just to fuck with her mind
as I fuck her body in lonelyness

מה עבר לי במוח? אני שם מכשולים בכל מקום. מכשולים בטעם סאב. מכשולים בטעם מסטר/יק. מכשולים בטעם וניל. בכיף שלי. כל זה כדי לתבלן קצת את החיים ! יא בייבי!
אחלה הסבר. מאוד הגיוני.
האמת היא שכל הדברים הכי "רעים" מתעוררים בקפיצה במוחי *דווקא* כל פעם שאני רוצה שיהיה לי "טוב".
אי אפשר להירגע. אסור להירגע.
ואולי זאת דרכי לנצח בכל מצב... לנהל רומן עם הרוע. כי הרי גם אם אני הולך מכות ואולי אפסיד בקרב ויכסחו לי את הצורה לדוגמא אז בעצם פתאום אני יכול להחליט שאני אוהב לקבל מכות ואז אני בעצם כן מנצח!! חה! חה! ניצחתי!!1111
בכל מצב ניצחתתתי.!! בחיים לא אצטרך להיות אומלל!

זה הכל פחדים, כמובן!
בתוך כל נפש חיה עם מודעות נטועה השאיפה להיות משוחרר בעל חירות מוחלטת בלי שגורמים זרים יכתיבו תנאים.
אבל זה אף פעם לא המצב! תמיד כפופים למשהו/מישהו. פעם קראו לזה גורל. בכל מקרה, אף פעם אין חופש אמיתי.
מתסכל המצב??? לא בהכרך.. אחרת כל האוכלוסיה היתה בבית משוגעים.
אז איך בכל זאת מתמודדים?
אוכלים סרטים.

בעניין משחקי השליטה אכלתי הרבה מאוד סרטים. טעיתי כשחשבתי שדברים מאוד שטחיים הם השולטים במשחק.
למעשה, נראה שכאן אין גבולות לשיחרור. או לשיעבוד.
אם משחקים על כל הקופה.
אם שמים על השולחן את הקישקה שבפנים. כל התודעה והנפש והאינדיבידואליזם החשוב לאגו. השבריר מהיקום שחשבנו שמיוחד לנו, רק שלנו אבל הוא עכשיו בעצם חשוף לאור השמיים.
ולאויר אין רחמים, הוא ירקיב את כולם.

התחלתי את החיים בגישה: "אני שונא שליטה".
החלטתי שאני הכי בעולם אוהב שמכים בי ברוע.
אבל למה? האם אני יכול באמת להיות עבד אמיתי.
גם מחוץ למשחק תפקידים? האם שק איגרוף זה אני?
כי לאחרונה קלטתי שאני מכה חזרה גם כשבנות מרביצות לי.

בסיטואציות מסויימות. ובאחרות אני מעדיף להודות בהפסד.

להפסיד קצת, בשלוות נפש. זאת דרך התמודדות.

השאלה היא - כמה האדם רוצה לנצח?

ומה היחס בין הפסד לניצחון?
.....
ועל מי אתה רוצה לנצח, לעזאזל?