טחנתי כל כך הרבה מים בחיים האלה כי אני מבצע פעולות ללא ידע איך להגיע לאנשהו. אני גם לא יודע לאן לנסות להגיע לאן לכוון, אני רחוק מידי מהאנושות שאין מסלול קיים שפרט אחר הולך בו שיכול להתאים לי. מה נשאר רק לעשות ניסויים ותאמינו לי עשיתי. אין לי גבולות או טקט ולא אכפת לי להיות מוזר כי גם ככה אחרי היכרות כולם יבינו שאני מוזר והזוי מה זה משנה בכלל. הבעיה היא שהניסויים כשלו אחד אחד ואני אגיד לכם מה נשאר, הרכבת שהולכת להתרסק ואני יודע את זה ואני חייב ליסוע בה עד הסוף רק בשביל תחושת ההשלמה, סוג של אובססיה. ללא שום אמונה שמשהו יכול לצאת טוב בשבילי כל עוד אני מעורב. וגם ההתרסקות הזאת היא בטווח קצר. מעבר לזה נגמרו הניסויים והיכולת שלי לבצע אותם כבר פחתה עם השנים. שזה עומד להשאיר רק דרך אחת החוצה. אמא לא היתה מתמודדת עם זה אז מזל שהיא לא פה יותר. היא כל כך אהבה לקצץ לי את הכנפיים שקשה להשתקם מזה אולי אם הייתי בגיל אחר אולי הייתי יכול להשתקם. חבל שהיא לא הלכה כבר קודם. כל כך הרבה דברים יכלו לקרות שהיו משנים את המסלול ושלא הייתי כאן. זה מצחיק אותי שהכל באמת קרה. שהכל באמת קרה שזה אמיתי ולא בדיחה ואני כאן. הגירסה הכי גרועה שלי, בגיל שכבר אין תקווה ושכבר אי אפשר לבנות חיים. מצד שני כל כך הרבה דברים יכלו להיות שבכלל מעולם לא הייתי מקבל חיים לראשונה (ועם העויינות של ההורים שלי אחד לשני (ובכללי לעולם) זה יכל בקלות לקרות) אז מה זה משנה שנולדתי ושחייתי או שלא נולדתי או שמתתי או טבעי או שלא.
לפני שנה. 13 בספטמבר 2023 בשעה 4:03
