חמוד כושל ומבשל

לפני כמה חודשים החלטתי לחייך לעולמים.
גם אם לא ברגעים ספציפיים, לחייך בכללי.
בינתיים נורא כיף לי.
אבל צריך תירוץ מעודכן לבדידות.
מזוכיזם זה טוב. סדיזם זה גם.
נהנה מחברת עצמי זה טוב
נהנה מחברת חברים דימיוניים זה עוד יותר טוב
😄
מה שאני באמת רוצה הפך למרתף האפל והנוסטלגי
שאני בקושי מרגיש צורך לפתוח.
הזיכרון הוא מספיק כדי לגרום לי לחייך
כי אני יודע שזיכרון כמו מציאות הוא רק זמני
הלילה חלמתי שנולד לי ילד. הייתי ממש לחוץ ולא הרגשתי מוכן
אבל כשראיתי את החיוך החמוד שלו נרגעתי
מה אני מנסה להמשיך?

אהבה למה צריך להדחיק?