תמיד סלדתי ממבוגרים וראיתי בהם זן אחר של בעל חיים.
טיפוס אחר. אישיות אחרת. יש להם כל מיני התנהגויות ומחלות ודיעות שלהם שאולי זה מסתדר בשבילם. אבל מה לעזעזל זה קשור אלי.
הקמטים שלהם, הגוף הרפוי שלהם, אני לא מסוגל לדמיין אי פעם על עצמי. אם אין את התחושה של להיות צעיר ורענן וכל החיים לפניך אין טעם לחיות.
כל עשר השנים האחרונות אני מסביר לעצמי למה אני עוד בסדר מבחינת הגיל:
22 זה סבבה... לא כמו הזקנים בחבורה שיש להם יום הולדת 25 איכס מסכנים
24 זה בסדר אני עדיין בחצי הראשון של שנות ה 20
25 זה בסדר כי אם אתחיל תואר עכשיו, אסיים אותו לפני גיל 30
27 זה בסדר כי זה קרוב יותר ל 25 מאשר ל 30
עכשיו בקרוב אהיה 28 ולמספר הזה באמת נגמרו לי ההסברים כדי להצדיק.
אני לא רואה את עצמי הופך למבוגר אי פעם. זה מבחינתי סוף החלק המעניין בחיים.
והכי גרוע זה שעשיתי כל כך מעט בחיי שגם את הנעורים אני לא מרגיש שחויתי.
החלומות שלי היו תמיד מוזרים, וההתפתחות הנפשית היתה מאוד איטית מבחינה של האומץ והאירגון שדרושים לקיים אותם.
ועד שפיתחתי יכולות להשיג מטרות, אני כבר חולם הרבה פחות.
בדברים מסויימים יוצא צעיר מידי. בדברים מסויימים יוצא זקן מידי.
ועד שהכל יתאזן, הסיוט כבר יתממש.
